בית בלוג עמוד 13

ללין – מחנות אחת קטנה לרשת חנויות מצליחה

מירב כהן ורויטל לוי הגשימו חלום. הן התחילו את דרכן עם חנות לסבונים, חזון בלתי מתפשר והרבה אמביציה. כעבור 8 שנות פעילות הן הפכו את ללין לרשת של יותר מ 40 חנויות, פתחו סניפים בחו"ל, הרחיבו את קו המוצרים ונכנסו לשותפות עסקית עם רשת פוקס. ראיון מעורר השראה

ראיינה: חוה ניסנבוים

ללין הוקמה בשנת 1999 על ידי מירב כהן ורויטל לוי. בנות דודות שהחליטו להגשים חלום משותף להקים עסק עצמאי מצליח. הן פתחו חנות בכיכר המדינה ויצאו לדרך מצוידות בחזון בלתי מתפשר והרבה אמביציה. כשנכנסים לחנות של רשת ללין, מבחינים מיד שיש כאן משהו מאד ברור, מכוון. עיצוב מוצרים נקי עם דגש על צבע לבן ומגע רך. מירב ורויטל יודעות בדיוק מה הן רוצות ולא מפחדות להגיד את זה.
  

ש: מרבית הנשים שמקימות עסק לא מצליחות להגיע למימדים של עסק בינוני או גדול. מה עושה את ההבדל?

ת: בשלוף עולה לי להגיד לך, 'שיגעון גדלות'. יש איזשהו דרייב, שאני לא מבינה מאיפה הוא מגיע. הרבה אמביציה, שאפתנות, רעב להצלחה, לנצח, להראות לכולם. אני מניחה שיש הרבה פסיכולוגיה מאחורי זה. גבר יגיד לך 'אני רוצה להיות מיליונר'. אני לא רציתי להיות מיליונרית, מספיק לי לחם חלב שוקו.

ש: הצבת יעדים, נכון?

ת: אז זהו שלא הצבתי יעדים. לא ידעתי מה זה יעדים, לא ידעתי מה זו המילה הזו. פשוט רציתי עסק יפה. פתחתי חנות אחת, לא חשבתי שזה יהיה יותר מזה. בטח שלא 40 חנויות. נורא מצא חן הרעיון שאני עושה דברים יפים ואנשים קונים. אנחנו, יותר נכון, אני והשותפה שלי. מצא חן בעיניי שאנחנו עושות דברים יפים ואנשים קונים.

ש: מה זאת אומרת אנשים קונים? תיארתן לעצמכן שאנשים יקנו? 

ת: היינו בטוחות בזה. בטוחות לגמרי. 100 אחוז בטחון, גם כשהחנות הראשונה לא הייתה הצלחה מטאורית, עדיין היינו בטוחות בזה. אני בכל אופן הייתי בטוחה בזה, ובחנות השנייה שהייתה במיקום קצת יותר מרכזי, באמת הוכחתי לעצמי שהנה באמת קונים, ובענק. ומעבר לזה, שאפתנות. שאפתנות שיא.

ש: אין מאחורי זה חקר שוק, סקר צרכים?

ת: כלום. כלום. אמונה, אמונה ואמונה.

ש: ולאורך הדרך כשצריך סבלנות, ולהגיד לעצמך שעוד מעט זה יקרה, מה מחזיק אותך שם?

ת: אמונה. העוד מעט הזה. לפני כשנה חברנו לרשת פוקס. בהתחלה חשבנו, מה לנו ולזה? והיום זה נראה לי חלק בלתי נפרד. אבל לפני שזה קרה, הגיעו הרבה, ורצו וניסו ושאלו והתעניינו ואף אחד לא היה נראה לנו שזה רלוונטי.

 ש: מדהים. עד לפני שנה עדיין חיית במחשבה שזה עוד לא קרה, שזה עוד יקרה.

ת: את יודעת, עסק נראה מבחוץ מאוד זוהר, מבטיח, מצליח ומלא במזומנים. אבל זה לא תמיד ככה. הדרך מלאה טלטלות, במיוחד כשאת מגיעה בלי כלום מהבית ואת משקיעה סכום מינימאלי בהתחלה. לאורך כל הדרך את אומרת, זה עוד יקרה, זה עוד יקרה. יש לי חבר שאומר שרשת חנויות עוברת סנכרון של 8 שנים, עד שזה מתחיל, עד שהגלגלים מתחילים לנוע בצורה משומנת.

ש: לנוע זה אומר שהתזרים יותר מאוורר?

ת: הכל נהיה יותר. שאלת אם לא עשינו סקר שוק בתחילת הדרך. זה בדיוק סוג המושגים שבכלל לא ידעתי על קיומם וגם אם היו מסבירים לי מה זה לא הייתי חושבת שזה הכרחי. אבל מאז שחברנו לפוקס שהיא חברה בורסאית שמחויבת לציבור, כל המושגים האלו הפכו להיות מושגים יומיומיים.

ש: איך מתמודדים עם אי הודאות שמובנית בעסק?

ת: קמים ועושים. החנות הראשונה שהייתה כמו תינוק שהשנה הראשונה היא השנה המעצבת שלו. החנות הראשונה הייתה סוג של מעצבת בעסק כי חווינו שם הכל – חווינו שם שלא נכנסו אנשים, חווינו שהיה לנו מלאים גדולים וחווינו מינוס ראשון בבנק שהתקשרו ואמרו 'תביאו עכשיו כסף, כי אם לא אני מחזירה לכם צ'קים'. חווינו הכל ופשוט לקחנו ארגזים ויצאנו למכור, בחנויות אחרות, שזה לא היה בתוכנית שלנו – לא רצינו לעבוד בסיטונאות. אבל לא נשארו לנו ברירות. רצינו חנות, לא חשבנו להתפתח מעבר לחנות הזו. לא רצינו להיות בסיטונאות. רצינו רק חנות נעימה, היא בוקר, אני ערב. זהו. אז פשוט לקחנו ארגזים ויצאנו למכור, ובאמת הדבקנו את המינוסים. את חייבת לעשות דברים, דרסטיים. את חייבת ליזום. אין מקום להתפנק, על זה בד"כ נופלות רוב הבחורות. שזה בסדר, כי ברוב המקרים כשבחורה עושה עסק, היא לא העסק הראשי בבית. היא בעצם עסק ב' בבית. אז מן הסתם יש לה את המחשבה הקטנטנה הזו אי שם בראש שנותנת  לגיטימציה להרים ידיים.

ש: האם אפשר לכתוב שאצלכן זה כסף שלכן, שלקחתן סיכון?

ת: ברור. כל אחת הביאה מהבית בהתחלה סכום זעום ביותר לחנות הראשונה. מאז לא הבאנו שקל מהבית. עד שחברנו לפוקס, היינו שתינו, אני והיא, מגיעות לבנק, היו מסתכלות עלינו, מה זה שתי הילדות האלו? מה העניינים איתן? מי הן שניתן להן בכלל כסף? מי הן שנממן אותן, שנאמין בהן? אבל כנראה ש…שהדרך לא הייתה פשוטה, הדרך עדיין לא פשוטה. זה מאבק יומיומי, זה לונה פארק, זו רכבת הרים. זה קשה. את חיה עם זה, ואת מתרגלת, כמו לכל דבר בחיים.

ש: מה הם הרגעים הקשים בעסק? בניהול העסק?

ת: תראי, כל יום יש לך איזה שהוא רגע, קשה יותר. אני יכולה להעיד על עצמי שלא קשה לי. אני לא בן אדם שקשה לו. לשותפה שלי יותר קשה. אם יש ימים שלי קשה יותר, בימים האלה היא כנראה מתחזקת, ואז היא מעבירה אליי את האנרגיות החזקות שלה. זה מאוד חשוב, השותפות בינינו, כי אני לא יודעת איך הייתי עושה את זה לבד. יותר נכון להגיד שאני לא הייתי עושה את זה לבדן.

ש: איך מתמודדים עם כרישים גדולים כמו חברים גדולות או חברות בינלאומיות?

ת: אני הולכת בדרך שלי, לא סופרת אותם. אני לא אוהבת להגיד את כי זה נשמע יומרני או מתנשא, אבל אני כל כך מאמינה במה שאני עושה ובאיך שאני עושה, שאני חושבת שאנחנו מספר 1.

ש: במה אתן מספר 1?

ת: בכל – בנראות, בטרנדיות, במיקומים. נלך עכשיו לדברים שעולים יותר כסף. במיקומים, בשיווקים, בשיתופי פעולה, במבצעים. אנחנו מתכוונות להיות כמה שיותר נעימות ונוחות בכיס – להגיע לכל קהל. אם פעם היה קשה לייצר מוצרים שיהיו במחירים נוחים, אז היום אנחנו מתעכבות ומתעקשות על זה. אמנם לא נצליח להגיע למצב כמו של פוקס – הלוואי ואמן שהייתי מגיעה למצב הזה – שכל כיס יכול לקנות, אבל אני בהחלט חושבת שזו התורה – להגיע לכל כיס. לא להיות רק יפים וטובים ויקרים, אלא להיות הכי טובים ויפים וזמינים. ללין פועלת היום ב 3 מדינות. ובשנה הקרובה נפעל בעוד לפחות 3 מדינות. בעולם אנחנו לא יחידים, אבל גם שם יש לנו מה להגיד. בסניפים בחו"ל זה נראה סופר דופר מצויין ועדיין יש מחירים טובים. את חייבת להיות הכי הכי באיך שאת נראית, אבל אם בסוף היום לא תהיי טובה גם בכסף (אני מתכוונת לזמינות ,שזה יהיה זול) אז ימשיכו לקנות אבל בקמצנות. אני רוצה שיקנו בכיף ולא בקמצנות. זה הרעיון.

ש: איך מסתדר החיבור עם פוקס מסתדר?

ת: אנחנו השלוחה לללין. הם לא נוגעים בללין. השותפות הופכת להיות עסקית. הערך המוסף שלהם בעיקר הוא מבחינת שיתופי פעולה, מיקומים בקניונים, חזון עסקי של לאן להגיע, מבחינת רישות בעולם וכו'. יש לנו גב, רעיונות תמיד היו.

ש: מה את מביאה לבית? יופי? פינוק? הנאה?

ת: יופי, פינוק הנאה. הכל. גם חמימות. אני מקבלת המון תגובות מלקוחות שנכנסים. אני נתקלת בלקוחות שאומרים – איזה נעים בפנים, איזה חמים בפנים, לא כ"כ יקר. אני נורא מפחדת שכשאנחנו פותחות חנות חדשה, שמא היא תהיה יפה מדי, נוצצת מדי, קשה לגעת. מתוקף תפקידי (בחלוקת התפקידים שלנו) אני אחראית על הנראות ועל המוצרים. תראי משהו מעניין: אני מחשיבה את עצמי חמימה. אבל אנשים שיראו אותי פעם ראשונה יגידו: מי זו השוויצרית הזו? אני שמעתי את זה לא פעם ולא פעמיים. אותו הדבר אני מייחסת לחנות – מסתכלים, אומרים אוי, אני לא אגע, ואז נכנסים, ואז פתאום זה נהיה נעים.

ש: כלומר, זה בדמותך.

ת: לגמרי. לגמרי. את יכולה לראות מי עומד מאחורי מותג. תראי את פוקס, אני רואה את מנהל המותג – כשאת מכירה את האדם מאחורי הקלעים – את רואה את העסק.

ש: מה חלוקת התפקידים בינך לבין רויטל?

ת: רויטל אחראית יותר על ניהול עובדים, ניהול כספים. אני אחראית יותר על נראות מוצרים, על המצאות חלומות. מצד שני גם ליחסי הציבור, פרסום, דברים כאלה.

ש: אני אגיד כמה מילים. אם תוכלי לומר כמה מילים על כל אחת.

אסטרטגיה
אסטרטגיה זה איזשהו חזון שיוצר מיתוג. שמכתיב מהלכים עסקיים

שיווק
הייתי רוצה להגיע בעזרת שיווק נכון לכל העולם. לכל בן אדם בעולם.

מיקוד
את חייבת להתמקד ולהתמקצע במה שאת עושה ומחוברת אליו, רק ככה.

ליבה
אני ורויטל. אין יותר מזה. אנחנו שולחות זרועות שנראות בדמותה של ללין, עד הבחורה שיושבת בחנות – היא גם דומה לי. כל הבנות דומות, כ 200 בנות.

 מיתוג
אומר הכול. מפה זה מתחיל ונגמר. כשאנחנו פתחנו את ללין ועשינו רהיטים לבנים ולוגו, הכול לבן, לא הכרתי את המושג הזה. אז זה לא היה במודעות. אבל פעלנו מתוך אינטואיציה – רצינו שכל המוצרים יהיו ללין. לא ידענו על מיתוג, אבל רצינו שהם יהיו ממותגים ללין. אנחנו רצינו שיהיו דברים מיוחד רק לללין, שלא יהיה אפשר למצוא את המוצרים האלו, אלא בללין. וזה בעצם היה תחילת המיתוג שלנו, עוד לפני שידענו לאן אנחנו הולכות ולאן אנחנו רוצות להגיע.

איך לתמחר את עצמי?

מאת: חנה בית הלחמי, ייעוץ אסטרטגי-שיווקי-עסקי ואימון אישי (coaching)
על שלושה דברים עומד התמחיר, טוענת חנה בית הלחמי: הערכה עצמית, שיווק והתמודדות מתמדת עם השדים הפנימיים ששוכנים בנו, כתוצאה מאלפי שנות תרבות. זכרו – "מה שלא עולה כסף, לא שווה כסף".

על שלושה דברים התמחיר עומד: הערכה עצמית, שיווק עצמי והתמודדות מתמדת עם השדים הפנימיים ששוכנים בנו, כתוצאה מאלפי שנות תרבות. כל אלו מתבטאים, בשורה התחתונה, בכסף.

בתפיסת ה"אני" שלנו, אנחנו מתקשים לחשוב (ובעיקר מתקשות…) שסולם הערכים שלנו, הכישורים שלנו שעסקנו שנים בטיפוחם, הכישרונות שלנו שקבלנו מתנה בהולדתנו, המעבר שלנו ממקום עבודה אחד למשנו, שרות החובה שלנו בצבא ועוד – נמדדים בחור שבגרוש.

כן, שם אנחנו נעצרים (ובעיקר נעצרות…). התופעה מזכירה פחד במה, או להבדיל, הלם קרב – שם אנחנו קופאים על מקומנו (ובעיקר קופאות…) ולא מסוגלים להמשיך הלאה את התקתוק הנמרץ על כפתורי המחשבון.

הנה כמה מפתחות חשובים שיסייעו לנו לעבור את החסם ולתמחר את עצמנו כערכינו, ויותר מכך – לנהל מו"מ על מנת להשיג עבור מי שאנחנו את המחיר הכי גבוה

שלב ההכנה, או "מסד הנתונים לגיליון התמחיר"

הערכה עצמית
אצל רבים מהמבוגרים שאני פוגשת כיועצת וכמאמנת, קיים פער גדול בין מי שהם חושבים שהם, לבין מי שהם באמת. בהערכה העצמית שלנו, אנחנו תופסים את עצמנו על פי מה שהורגלנו לחשוב על עצמנו בילדותנו ובנערותנו. לפני שאנחנו פונים לשדרוג ההערכה העצמית שלנו, כדאי לגשר על הפער הזה, כלומר – לרכוש כלים להערכה עצמית ריאלית, על פי מי שאנחנו היום, כבסיס לשיפורים נוספים בעתיד. על מנת לעשות זאת אני מציעה לחדד את העיפרון, לפתוח מחברת ולרשום את כל הדברים הטובים שבנו, למשל: מהן 5 התכונות הטובות שלנו בעיני עצמנו, מהם (לפחות) 5 הדברים הטובים שחושבים עלינו סובבינו בבית ובעבודה (שווה אפילו "לראיין" אותם), מהן 5 ההצלחות שלנו בשנתיים האחרונות ומהן התכונות שגרמו לנו להצליח, וכולי. מתוך הרשימות הללו תעלה תמונה של אדם – גבר או אשה – בעלי יכולות שניתן להגדיר. ומה שניתן להגדיר אותו (או "לשיים" – לתת לו שם), הוא גם נתון שניתן להפיק ממנו תועלת. מה שניתן להפיק ממנו תועלת, יש לו ערך כלכלי.

שיווק עצמי
כשאנו באים לשווק את עצמנו, אנחנו נתקלים בדרך כלל במעצור פנימי שקשור לערכים גבוהים כמו צניעות וענווה. על הצניעות, אמר פעם פרופ' ישעיהו ליבוביץ': "מגרעות רבות נתן לי הקב"ה, צניעות איננה אחת מהן". לגבי ענווה, אחת מפרשנויותיה ההלכתיות היא "הכרה בערך עצמי". חשוב שנזכור שעם צניעות וענווה לא קונים במכולת, ועל מנת להתפרנס בכבוד ולבסס לעצמנו מעמד מקצועי – על א/נשים לדעת מה אנחנו יודעים ויודעות לעשות וכמה טוב אנחנו עושים את זה. ואם לא נספר – לא ידעו.

השיווק העצמי הוא ה-מפתח להצלחה בחיים. ההבדל בין שני עובדים כישרוניים שרק אחד מהם מקודם בהתמדה, הוא יכולת השיווק העצמי של העובדים. ההבדל בין פרויקט בינוני שמקבל מימון לפרויקט מצוין שנדחה, הוא ביכולת השיווק העצמי של מי שמקדמים את הפרויקט. שיווק עצמי מורכב מהכרה בערך עצמי, מהיכולת להגדיר ולשיים את מעלותי ואת מעלות הנושא אותו אני מקדמת, ומהיכולת שלי להקים סביבי רשת קשרים תומכת ולגייס א/נשים נוספים לטובתי או לטובת הרעיון. על מנת לשווק את עצמי, עלי לתרגל. על מנת לתרגל, צריך משמעת. צריך להתגייס לנושא ולהחליט שהשבוע (למשל) אני מתרגלת בכל שיחה אמירה כלשהי על היתרון היחסי שלי. באמת בכל שיחה – למשל במשרד – "אני נהנית מיתרון בולט של מי שגדלה במשפחה מרובת ילדים ורועשת – הרעש מפריעה לכם לעבוד ואני היחידה לכן שסיימה את המצגת בזמן". או בקיוסק בבריכה: "איזה נכס היו עבורי שנות המלצרות כסטודנטית, שבזכותן אני האמא היחידה שיכולה לסחוב את כל הצלחות עם הצ'יפס בנגלה אחת".

באותה מידה, אפשר להחליט על "שבוע היחצ"נות האישית" בו תשרבבו לניירות, מסמכים ושיחות את ה"לוגו" שלכם (שם, הערה על זכויות יוצרים, חתימה מפורטת באימייל שכוללת את כל התארים והתפקידים שלכם וכולי), ועוד.

התמחיר
אחרי שברור לנו מי אנחנו באמת, היום, ולאחר שלמדנו כיצד להציג את מה שאנחנו שווים ושוות, הגיע הזמן להצמיד לכל אלו תג מחיר.

חזון: איך אנחנו רוצים ורוצות לחיות? חשוב שנשאל את עצמנו את השאלה הזו, על מנת לקבוע יעדי השתכרות שיסייעו לנו ברבות הימים להשיג את איכות ורמת החיים המועדפים עלינו. במילים אחרות, שווה לקבוע חזון מפורט של תמונת חיינו העתידית, כדי שנוכל לכוון את החלטותינו ואת המו"מ הכלכלי שלנו כך, שנוכל להגיע אליה. תמונת החיים אינה בערכים כספיים, אולם כדאי לתרגם אותה, לאחר כתיבת החזון, לסכומים הנדרשים לקיום איכות החיים המבוקשת.

מה אני שווה בשוק: מה השכר הנהוג והמקובל בתחום העיסוק שלנו? ממה הוא מורכב? לנשים אני מציעה לדלג באלגנטיות על שכר נשים בתחום ולהתעניין בשכר גברים בעיקר. הפרשי השכר במשק עומדים על כ- 30% לרעת נשים וחלק (בלבד) מהסיבה היא, שנשים מבקשות את מה שהן חושבות שמגיע להן, כלומר מבקשות פחות.

שכר שעה: מהו שכר שעה המקובל בתחום, איך הוא בהשוואה לחזון שיצרנו ומה עלי לעשות כדי לגשר על הפער, אם יש כזה. המעבר לחישוב על פי שעה מסייע במכירת שירותים בחלקיות משרה, כפרילאנס ואפילו על מנת לבחון מדי פעם, לאחר ששקענו בשעות נוספות או בפרויקט "שואב" – האם הרווחנו או הפסדנו, במונחים עסקיים.

לעצמאים ועצמאיות : מה השכר הכולל שיאפשר לי לחיות בכבוד? סכום זה, לאחר שהוספנו לו מרווח בטחון של 10-30%, הופך להיות היעד הראשוני שלנו. אז יש לשאול את עצמנו כמה שעות בחודש אני רוצה לעבוד, לחלק את הסכום הכולל בשעות העבודה הרצויות ולהגיע למחיר שעה אותו עלי לבקש תמורת שרותי.

עלויות + רווח: התמחיר הקלאסי מורכב מעלות ורווח. אין שום סיבה שכשאנחנו מתמחרים ומתמחרות את עצמנו, נשתמש בעיקרון שונה משל כל "מוצר" אחר….לשם כך עלינו לבחון את שווי עבודתנו (כפי שתואר להלן) ומעליו לקבוע את תוספת היתרון היחסי שלנו, שמורכב מניסיון, מאופי, ממיקום, מניידות, ממומחיות ייחודית, מתכונות עסקיות רלוונטיות (שירותיות, הכרות תרבותית עם שוקי היעד, שפת אם) וממוניטין. אם למשל השכר הממוצע לתפקידים מקבילים הינו 10,000 ₪, אולם בניגוד לאחרים עבדתי שנים בשוק היעד המרכזי של החברה, מכירה את התרבות העסקית והשפה טוב מאחרים ויש לי אפילו קשרים במקום, הרי שתוספת של 30% מעל לגמול זמן עבודתי, בעבור יתרונותיי היחסיים, הינה תוספת לגיטימית – ובתנאי שעסקתי במהלך המו"מ בשיווק עצמי של היתרון היחסי שלי!

לסיום, אני רוצה להזכיר לכולנו את הקלישאה הישנה האומרת ש"מה שלא עולה כסף, לא שווה כסף". לצערנו, בחברה העסקית-קפיטליסטית שאנו חיים וחיות בה, הכסף הוא מדד מרכזי וחשוב לאיכות, למעמד ולשווי כולל. לכן, חשוב שנכיר בו כאלמנט חברתי, הכרה שתקל עלינו לפרוץ את חסמי החינוך והתרבות, על מנת לתמחר את עצמנו כערכנו ולהסיע בתמחור הזה על מנת לבסס לעצמנו עמדה ומעמד, שהם תמיד הבסיס לשדרוג נוסף במעמדנו. בואו נשים מאחור את הקשיים לפרוט את כל מי שאנחנו לשקלים – כי מה שחשוב יותר הוא ההזדמנות לפריצת דרך, הטמונה בכך שנעריך את עצמנו כערכנו ונדרוש על כך את הגמול
ההולם!

לקחו יוזמה. למה להתפטר ממקום עבודה מכניס ובטוח ולפנות אל הלא נודע? נשים עם מעוף

מאת: אילנה שטוטלנד
שינוי קריירה והקמת עסק. חוה ניסנבוים מתראיינת בנושא הסבה מקצועית למגזין 'את'.

עו"ד הילה אליאב עזבה קריירה משפטית מצליחה כדי להיות מאלפת כלבים. דורית ברנע עזבה קריירה מפוארת בתחום השיווק כדי לפתוח סטודיו למחול. אסתר נבון עזבה תפקיד בכיר ב"רפא"ל" כדי להיות בעלת חברה לגישור. למה להתפטר ממקום עבודה מכניס ובטוח ולפנות אל הלא נודע? נשים עם מעוף.

 

"כל החיים שלי הייתי בעד לעזור לאנשים חלשים. מצאתי עצמי מתעסקת בנושא של נכסים, עיקולים, הוצאה לפועל, מוציאה אנשים מהבית", אומרת הילה אליאב. אליאב, 30, נשואה ואם לבן 3, מתגוררת ברמת השרון, סיימה תואר ראשון במשפטים, עשתה סטאז' בבית משפט השלום בתל אביב, ועבדה כחמש שנים במשרדי עורכי דין בתחום האזרחי והמסחרי, לפני שלוש שנים היא החליטה לעשות הסבה מקצועית.

"לא אהבתי את מה שעשיתי ולא הרגשתי שלמה עם מה שאני עושה, הן מבחינת הסיפוק והמימוש האישי והן מבחינת שעות העבודה, שהיו מטורפות לגמרי". היא מסבירה. "הבנתי שבכל תחום בעריכת דין יש מלחמה שצריך ליישב. הרגשתי שמה שאני עושה פשוט לא מתמזג עם האופי שלי. בעלי חיים תמיד מאוד עניינו אותי.התחלתי ללמוד בימי שישי במכון 'וינגייט' והתמחיתי בהכשרת כלבים לעזרה לנכים ובאילוף לצרכים ספציפיים., רק אחרי שסיימתי את ההכשרה וקיבלתי תעודה, החלטתי לעזוב את העבודה שלי ולהפוך למאלפת כלבים".

הילה אליאב: "כשאני רואה אדם שיכול לצאת מהבית כי הכלב עוזר לו לפתוח ת הדלת, זה עושה אותי הרבה יותר מאושרת מהמצב בו הייתי נשארת עוד חמש שעות במשר כדי להספיק לכתוב עוד כתב תביעה".

תמיד ניתן לחזור. בחרתי ללמוד משפטים, כי היה ל מאוד חשוב להיות אקדמאית, זה נראה מקצוע פרקטי, ובהתחלה זה גם נראה לי מעניין. אבל זה עדיין לא אומר שהיה לי קל לעזוב. זה לא פשוט לעזוב משהו בטוח בשביל ללכת אל הלא נודע. זה היה גם נוגד לציפיות של החברה. ההורים שלי למשל מאוד פחדו, אבל למזלי בעלי תמך בי מאוד".

  • בדיעבד ההחלטה לעזוב הייתה נכונה?

"כיום אני מרגישה אתגר מאוד גדול בעבודה. כשאני רואה אדם שיכול לצאת מהבית כי הכלב עוזר לו לפתוח את הדלת, זה עושה אתי הרבה יותר מאושרת מהמצב בו הייתי נשארת עוד חמש שעות במשרד כדי להספיק לכתוב עוד כתב תביעה. כיום אני מתפרנסת ללא בעיה, עובדת פחות שעות מאשר קודם, ומקבלת הנאה מרובה וסיפוק אדיר".

לא ידעו מה ללמוד

מה מניע עורכת דין להפוך למאלפת כלבים? מה גורם למנהלת שיווק בכירה לפתוח סטודיו למחול, ולמה ראש מנהל הסגל ב"רפאל" מחליטה לפתוח מרכז לגישור? מה בעצם גורם לנשים שהשקיעו רבות בהשכלתן והצליחו בקריירה שלהן לעזוב את הארגון שבו הן עובדות ולפנות ליזמות? "הנשים האלה מגיעות ליזמות לאו דווקא מהצורך להיות עצמאיות, ולא בהכרח כי הן בעלות אופי יזמי", אומרת חוה ניסנבוים, שסיימה עכשיו עבודת מחקר בנושא. ניסנבוים, 32, מכפר סבא, יועצת קריירה במקצועה, היא בעלת תואר שני בייעוץ ארגוני. את המחקר עשתה בשלב מקדים לכוונתה להתקבל ללימודי דוקטורט בנושא שוק העבודה. המנחה שלה במחוקר היא פרופ' חיה שטייר, ראש החוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב.

"ראיינתי נשים בנות 58-31 שהיו בעלות תפקידים בכירים ומתוגמלים בסקטור הפרטי והציבורי", מספרת ניסנבוים. "הן הצליחו בעבודתן, אבל בכל זאת עזבו. פגשתי אותן כבר בשלב בו הן הקימו עסק, והגעתי לכמה ממצאים. ראשית, כשהנשים האלה בחרו את מסלול הלימודים האקדמי שלהן, הן היו מאוד צעירות ובדרך כלל אחרי צבא. הן קיבלו מסכים שהכלה גבוהה תפתח להן דלתות לעבודות משתלמות וקריירה מצליחה, אבל הן לא ידעו מה ללמוד. הבחירה שלהן הייתה שרירותית, או לפחות לא מודעת. לרוב בחרו בחוג לימודים כללי כמו מינהל עסקים או במסלול אחר שהכירו מתקופת התיכון. לפעמים גם הן החלו ללמוד בחוג לימודים מסוים, רק מפני שחוג אחר אל קיבל אותן. בתום הלימודים הן לקחו חלק מאוד מרכזי בארגון בו עבודו, העבודה תפסה אצלן מקום מאוד משמעותי בחיים, והן הצליחו בה".

  • אז מה בעצם גרם להן לעזוב?

"בהדרגה החל להיווצר אצלן סדק, מכמה סיבות. פתאום הן הרגישו שהן לא מספיקות לעשות דברים בשביל עצמן ובשביל בני ביתן, בשן העבודה המרובה. הן גם חשו פיצול בין מה שהן באמת לבין מה שהארגון מכתיב להן. למשל, מישהי אמרה לי שבאופי שלה היא בעצם אישה של 'קוקו וטישרט', ובארגון היא נאלצה להגיע לעבודה מחויטת, כי היא מנהלת שיווק בינלאומית. היא פשוט הרגישה שזאת בעצם לא היא. אחרת סיפרה שהדברים הפשוטים שלה הלכו לה לאיבוד, כמו שיחות פשוטות עם בני אדם, שהתחלפו בשיחות מתוחכמות על חוזים. הנשים האלה רואות לאט לאט שהן מאבדות את עצמן לטובת העבודה, שהן לא אותנטיות, לא עושות את מה שהן באמת רוצות לעשות, לא ממשות עת עצמן. לאחר שהן הוכיחו שהן יכולות להצליח, אין להן עוד צורך כזה.

  • איזה משקל היה לעובדה שהן עבדו שעות רבות, ובקושי ראו את הילדים?

"ילדים אומנם היוו מגבלה מסוימת, אבל הם לא היו הסיבה הראשונה והעיקרית לעזיבה. ילדים יכולים להיות סיבה לנסות לקבל תפקיד יותר נוח בתוך הארגון עצמו, הגורם המכריע לעזיבה היה שפשוט שאיפות הקריירה שלהן השתנו. לכן גם לאחר העזיבה הן פונות ליזמות במקום לעבור לארגון אחר בתחום שכבר מוכר להן".

  • על פי מה בוחרות הנשים את תחום היזמות החדש שלהן?

"ראשית, מעט מאוד נשים יודעות מיד עם העזיבה מה הן רוצות לעשות הלאה. לרוב, לאחר העזיבה מתחיל תהליך של חקירה וגישוש, שבמהלכו הן בודקות מה מעניין אותן, מה מושך אותן, מה הצרכים שלהן, ומה באמת מתאים להן. בסופו של דבר, היוזמות שהן מחליטות לפנות אליה היא תמיד תוצר של ההעדפות שלהן, התחביב שלהן, של דברים שהן אוהבות ולא מיצו בעבר. עכשיו הן הופכות את התחביב לעסק".

  • איך הסביבה מגיבה לרצון לעשות את השינוי?

"במקרים שבדקתי, הבעל תמיד פרגן ותמך בשינוי, אבל הדבר היה מאוד קשה להורים שלהן. ההורים מימנו את השכלתן וציפו שהבנות שלהם יתקדמו בארגון שבו הן עובדות. ההורים מאוכזבים ממה שקורה, מסתכלים על העזיבה כתקופה קשה ורואים בזה מעין שיגעון זמני".

רציתי תחום נשי יותר

"אימא שלי כמעט התעלפה כשאמרתי לה שאני עוזבת את העבודה. היא לקחה את זה מאוד קשה", מספרת דורית ברנע. שוויתרה על עבודתה כמנהלת שיווק לטובת פתיחת "סטודיו ZAZA", לספורט ולמחול לנשים ולילדים ביהוד. ברנע, 39, מנוה סביון, נשואה ואם לשני ילדים בגיל 11 ו-9, היא בעלת תואר שני כפול בשיווק ומימון, ובתפקידה האחרון שימשה כמנהלת השיווק של חברת "אלבר". "הוצע לי להיות סמנכ"לית השיווק, ודווקא אז החלטתי לעזוב", היא מספרת. "עבדתי בחברה שבע שנים, אהבתי את מה שעשיתי, אבל הרגשתי שזהו. הכול היה פתאום נורא קל, כל המשאים ומתנים הפכו למשהו שלוף מהאצבע, לא הייתי כבר צריכה להתאמץ על מנת להצליח, ופשוט הרגשתי שנגמר האתגר. דווקא שעות העבודה שלי היו מאוד גמישות, הייתי עצמאית עם הזמן שלי, הרווחתי מצוין, אבל מבחינת המימוש העצמי, פשוט נגמר לי הסוס. הרגשתי חסרת מוטיבציה. שאלתי את עצמי האם זה באמת החלום שלי להיות סמנכ"ל שיווק, והחלטתי שלא. היה לי גם ברור שאני לא רוצה להמשיך באותו עיסוק בחברה אחרת. חודשיים התבשלתי עם המחשבה על העזיבה. קודם עזבתי את העבודה, ורק אחר כך החל תהליך המחשבה לגבי העיסוק החדש".

  • זה לא היה מפחיד לעזוב מבלי לדעת מה קורה הלאה?

"העזיבה הייתה די מפחידה, וגם הרגשתי שחבל על כל השנים שלמדתי באוניברסיטה. אבל מצד שני, היה לי שם מאוד טוב בשוק, הייתי בן אדם מאוד מוכר בתחום, וידעתי שתמיד אוכל לחזור לתחום הליסינג. מצבנו הכלכלי אפשר לי לעזוב, ובעלי תמך בי. אומנם היה פחד מסוים מכך שהרמה הכלכלית שלנו תרד, אבל ידענו שנוכל לחיות גם ממשרה אחת".

  • איך הגעת לרעיון לפתוח סטודיו למחול?

ב'אלבר' עבדתי כל הזמן בעולם של גברים. זה אומנם היה כיף, אבל פתאום רציתי תחום נשי יותר. החלטתי קודם כול כדי להגשים את חלום הילדות שלי, ללמוד ב'וינגייט'. תמיד רציתי את זה, אבל כשהייתי צעירה והייתי צריכה לבחור מקצוע, היה ברור לי שמזה לא ניתן לעשות כסף. נרשמתי ללימודי הדרכת אירובי ועיצוב, ואז נורא בא לי לפתוח מקום משלי. מקום של נשים, מקום שניתן להגיע אליו גם בלי בגדים של דוגמנית צמרת. לפני שנה פתחתי את הסטודיו שלי".

  • היה קשה?

"לא תיארתי לעצמי שזה כל כך קשה. תמיד חשבתי שאני בן אדם מאוד חזק, תמיד לקחתי אחריות, ופתאום זה היה מפחיד. ביום שבת אחד מצאתי את עצמי במוקד הרפואי בבדיקות, והייתי בטוחה שאני לקראת התקף לב. היה לי דופק, הזעות, וכשהרופא אמר לי שאני צריכה לקחת כדור הרגעה, הבנתי שזה פשוט פחד. בחצי השנה הראשונה הרגשתי פחד. אחר כך התחלתי להרגיש טוב יותר. אני עדיין לא מרוויחה את מה שהרווחתי ב'אלבר', ובטח ייקח לי זמן עד שאגיע לזה, אבל הסיפוק הוא גדול. אני מאוד נהנית ממה שאני עושה".

"כיום השינוי בקריירה הוא מאוד שכיח, בגלל שיש יותר לגיטימציה לשינוי", טוענת ניסנבוים. "ישנו דגש מאוד גדול על מימוש עצמי".

  • באיזה גילים שינוי העיסוק הוא שכיח יותר?

נשים עושות שינוי בכל גיל. הדבר שמבחין בין הנשים בגילים השונים הוא שאצל הצעירות (עד גיל 45) השינוי בתחום העיסוק הוא דרמטי יותר. נשים בנות 50 פלוס שפונות ליזמות, לא זורקות לגמרי את מה שהן עשו.

הצעירות עושות שינוי אחרי 7-5 שנים בתפקיד, בעוד שאצל המבוגרות השינוי הגיע אחרי 30 שנות עבודה. אצל נשים מבוגרות גם המינון של העבודה החדשה נמוך יותר מאשר אצל הצעירות. חשיבות הפנאי והמשפחה עולה אצלן. הן רוצות להיות ליד הנכדים. הן כבר מבוססות יותר מבחינה כלכלית, רבות מהן פרשו ממוסדות ציבוריים והן מקבלות פנסיה מוקדמת".

החלטתי לפרוש בשיא

אסתר נבון, 58, החליטה לפני שמונה שנים לעזוב את עבודתה ב"רפא"ל" לטובת עסק פרטי. במשך 23 שנים היא מילאה ב"רפא"ל" שורת תפקידים בכירים, והאחרון שבהם היה ראש מינהל הסגל. כיום היא בעלת חברת "אמות גישור", המכשירה מגשרים ועושה גישורים בכל מני תחומים. נבון היא בעלת תואר ראשון בסטטיסטיקה וסוציולוגיה, ותואר שני בתעשייה וניהול. היא נשואה, מתגוררת בחיפה, אם לשלושה וסבתא לארבעה.

"עזבתי כי הרגשתי שהגעתי לנקודת מיצוי", היא אומרת. "למרות שאהבתי את העבודה אהבת נפש, הרגשתי שכל תפקיד אחר שאעשה שם – יהיה אותו הדבר. עבדתי קשה מאוד, המון שעות, הייתי חוזרת הביתה מאוחר. פתאום נעשיתי סבתא, הרגשתי שאני צריכה יותר זמן לעצמי, והגעתי למסקנה שיש חיים אחרי 'רפא"ל'. התבשלתי כשנתיים בתוך המשחבה הזאת.

  • איך הגיע הרעיון לפתוח מרכז לגישור?

"לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל לא רציתי יותר בוסים על הראש. החלטתי לקחת קורס בעיצוב תדמית וקורס לגישור. התאהבתי בנושא הגישור, ויחד עם חברה פתחתי את המרכז. העיסוק בא אצלי מתוך אידיאולוגיה לישב סכסוכים בדרכי נועם. ב'רפא"ל' הייתי נציגת הנהלה בכמה תביעות משפטיות שהיו כרוכות בתהליכי בוררות מאוד קשים. ראיתי איזו עוגמת נפש נגרמת לצדדים, ואמרתי לעצמי שאני מוכרחה לעשות משהו על מנת להחדיר את הגישור לכמה שיותר מקומות. התאהבתי בתפיסה הגישורית ואני מנסה להנחיל אותה, כדי לשנות את הדרך בה אנחנו מנהלים קונפליקטים. יש עוד זמן עד שאוכל להגיד 'וואו, הצלחתי בעסק מבחינה כלכלית', אבל מבחינה נפשית אני מאוד מסופקת. כשאנשים אומרים לי שהם למדו בזכותי דברים חדשים, אז אני אומרת שעשיתי אנשים  יותר טובים".

דילוג לתוכן