מכון אדלר וגולדה חוגגים את יום האישה

איך עושים גם וגם וגם? איך משלבים בין כל התפקידים? איך מוצאים את עצמנו בין המשפחה לקריירה, בין הכביסה לפנאי, בין הרצון לתת גם לעצמנו וגם לסובבים אותנו? ומה, לעזאזל, עושים עם ייסורי המצפון?!

התכנסנו כולנו, כ 75 נשים עובדות, בשביל לבחון את השאלות האלה ולנסות לתת להן תשובות חדשות, להבין תובנות אחרות ולהתבונן דרך פריזמות שונות.

וזה מה שיצא:

נסיה שטרסבורג קיסר –

יועצת ראש העיר כפר סבא לקידום מעמד האישה, פתחה את האירוע עם כמה נתונים מעניינים על נשים לכבוד יום האישה הבינלאומי:

• רמת המודעות המגדרית עלתה בכל ענפי המשק ברמה המקומית והלאומית ויש יותר נשים בתפקידים בכירים במשק ובפוליטיקה.
• שנת 2013 הייתה שנת הנשים בכלכלה הישראלית: בראש רוב הבנקים הגדולים עומדת מנכ"לית, בראש בנק ישראל עומדת לראשונה נגידה; משרד האוצר זכה למנכ"לית;  בכנסת מכהנות 27 ח"כיות לעומת 23 בכנסת הקודמת; במישור המוניציפאלי יש מגמת עלייה מתמדת.

ועם זה שחלק מהחסמים החברתיים הוסר, עדיין יש לנו עולם לשנות והתנהלות חברתית לשפר:

• מספר הנשים בתפקידים בכירים בשירות הציבורי קטן.
• בהייטק יש רק כ-30% נשים.
• שכר הנשים במשק נמוך ב-34% משכר הגברים – פער השכר המוביל במדינות המערב – על אף ששיעור ההשכלה גבוה יותר בקרב נשים.

חוה ניסנבוים –

חוה, יועצת עסקית ומנהלת אתר גולדה הציגה מודל לפיו האישיות של כל אחת מאיתנו היא שילוב של העדפות מנטאליות. בדומה למי שיש לו שתי ידיים, אבל רק אחת היא דומיננטית, כך לאנשים יש העדפה לשימוש בהתנהגות מסויימת ולא אחרת או בדפוס מחשבה אחד ולא אחר.

המודעות לכל ההעדפות המנטאליות (גם אלו שפחות טבעיות לנו) מאפשרת לנו להשתמש בהעדפה המתאימה יותר בסיטואציה מסויימת.

לדוגמא. יש נשים שמעדיפות לקבל החלטות מה'לב' ויש שמקבלות החלטות מה'ראש'. מי שנוטה לקבל החלטות מהלב מייחסת חשיבות גבוהה לערכים ולדעות של אנשים ומנסה להימנע מקונפליקט. מי שנוטה לקבל החלטה מהראש משימתית, בעל חשיבה מאורגנת ולוגית. מנתחת אינפורמציה באופן אובייקטיבי וביקורתי

חוה סיפרה על עובדת, נקרא לה שרון, שלקחה כל משוב ללב. מכיוון שהיה שם יותר מדי מהרגש ופחות מדי מהאובייקטיבי, שרון נפגעה תכופות מהממונים והקולגות בעבודה והיא חשבה לעזוב. כדי ליצור שינוי, ולהצליח להתמודד עניינית, שרון למדה לאזן בין הראש הלב.

חוה הציעה לקרוא את הכתבה של רוני לנגרמן-זיו ב-ynet "די לטירוף!" שם היא מציעה ליישם מושגים מעולם ה'ראש' בחיי המשפחה, ולא רק מושגים מ'הלב'.

כדי שנוכל לראות גם את מה שאנחנו מחמיצים חוה הציעה להיעזר או להתייעץ עם אנשים שרואים את העולם בדרך אחרת, דרך משקפיים אחרים. לדוגמה, אם את מעדיפה למקד את תשומת לבך בעתיד, באידיאל וברצוי, העזרי באדם שמעדיף למקד את תשומת ליבו ב'כאן ועכשיו'. אדם זה יסייע לך לקבוע פרקטיקות יעילות להגשמת החזון, לעקוב ולוודא שאת נצמדת לדרך.

הפאנל –

עסק בשילוב בין משפחה, עבודה ופנאי והנחתה אותו מנכ"לית מכון אדלר, אסנת הראל – בעצמה אימא לשלושה בנים וסבתא לארבעה נכדים. בפאנל השתתפו: יעל אדמי – מנהלת בכירה באלביט, מהנדסת תוכנה ואימא ל-6 ילדים; שירלי רם עמית – מנחת קבוצות הורים, מאמנת אדלריאנית, מפתחת משחקים משפחתיים ("מגרש ביתי") ואימא לשלושה ילדים; ורוני לנגרמן-זיו – עיתונאית בתחום ההורות, מאמנת אישית בהסמכה ממכון אדלר, ואימא לשני בנים.

היה מרתק לשמוע איך כל אחת מהנשים מיישמת את המושגים האדלריאניים בחייה וככל שהדיון התקדם, המושגים התרחבו וקיבלו משמעויות עמוקות.

אסנת הראל

מאמינה שהמשפחה היא הגרעין, שבה מוטמעים הערכים הבסיסיים ומתוכה נשלחים הילדים להיות אזרחים במדינה. לכן, המשפחה היא הבסיס של כל חברה, וחוסנה של החברה.

לכן חשוב, היא אומרת, שמוסדות החינוך במדינה, והמעסיקים, יראו את המשפחה כשותפה להצלחה, להחלטות להתנהלות, ואת האינטרס המשותף של כולם – הורים, מעסיקים ומוסדות מדינה – ליצור איזון מרבי בין החיים הפרטיים (משפחה, חברה ופנאי) לבין העבודה ומסגרות החינוך.

נכון להיום, העבודה התובענית, התחרות המתישה, החופשים ושעות הפעילות במוסדות החינוך ותשתיות השירותים לאזרח – כולם אינם מסונכרנים ואינם מאפשרים איזון. חוסר האיזון הזה גורם למצוקה, למתחים, לשימוש אדיר בתרופות הרגעה ונוגדי דיכאון, היעדרויות ומחלות ובעיקר – תחושת תיסכול גדולה.

אסנת חושבת שצריך לפעול ביחד ברמה הלאומית, העסקית, החינוכית והפרטית – לחשיבה על עדכון המבנים כך שיאפשרו חזרה לאיזון שיאפשר לכולנו פריחה וצמיחה.

מישהי מרימה את הכפפה?

רוני לנגרמן-זיו

דיברה על רגשי האשמה שמלווים אימהות עובדות והדגישה את נושא הבחירה, על הרווחים והמחירים שבאים איתה.

רגשות אשם, היא חזרה על המשפט הידוע, כנראה נולדים עם הילדים – כי כשיש עוגה אחת שהיא 100% מהזמן שלי ואני צריכה לחלק אותה לפלחים שונים, אי אפשר לעשות 100% בכל דבר. הבעיה היא שכשאנחנו פועלים מתוך ייסורי מצפון, אנחנו לא פועלים מהאמת שלנו או מהערכים שלנו. אנחנו פועלים מתוך רצון לפצות, במקום לבוא ממקום אמיתי של אהבה ורצון לנתינה. כל המעגל הזה אינו בריא לאף אחד מהצדדים, כי אין בו שום ערכים חינוכיים.

אחד המשפטים הראשונים שלמדתי כאימא, היא שיתפה, הוא: כשאימא מאושרת – המשפחה מאושרת. וגם ההיפך נכון: כשאמא עצבנית ולחוצה – כל הבית עצבני. לכן, כמו שאומרים לנו במטוס לחגור קודם את עצמנו ואחר כך את הילד, כך גם בהורות: כדי לשמור על השפיות, חשוב לדאוג קודם כול לעצמנו. כשהצרכים הבסיסיים, הרגשיים, ההתפתחותיים שלנו מסופקים, אנחנו יכולות להתפנות, להיות סבלניות, להכיל ולעודד גם את בני המשפחה.

זה, היא סיכמה, בנוסף למשפט הכי מרגיע שלמדה באדלר – "האומץ להיות בלתי מושלמת" – נותנים לה את הפרופורציות שהיא צריכה בשביל התמודד עם הקונפליקטים שכל אימא עובדת נתקלת בהם.

שירלי רם-עמית

דיברה על הדימוי האימהי, וכמובן, איך לא – על רגשי האשם.

היא סיפרה שכאם צעירה היא בחרה, בשנים מסוימות, לעבוד שעות רבות מחוץ לבית, וגם לטוס לחו"ל במסגרת העבודה. המצב הזה העלה אצלה תמיד את השאלה אם זה הופך אותה לאימא פחות טובה.

והיום, יש לה גם תשובה לשאלה הזאת: "בדיעבד אני יודעת שילדיי, שטופלו היטב ע"י אביהם ובני משפחה אוהבים, לא נפגעו מכך כהוא זה. מי שכן נפגע היה הדימוי העצמי שלי כאימא, ואולי גם הדימוי הציבורי שניזון באופן מבלבל מהערכה ("איזה ג'וב נהדר יש לך"), שיפוטיות מוסווית ("אבל איך הילדים עוברים את זה?") והערצה בלתי מוסווית לבן-הזוג הגיבור, ש"הסכים" שאסע.

"רגשי האשם שסחבתי איתי לא הפכו אותי לאימא יותר טובה, אבל הם הפכו אותי בוודאות לעובדת פחות טובה, משום שבמקום להיות במאה אחוז במקום שבו הייתי, הם משכו אותי למקום שבו לא הייתי.

"ברגשי אשם, אני יודעת היום, יש תועלת רק אם הם מהווים מנוף לשינוי. אם הם מזכירים מה חשוב באמת, ועוזרים לבחור או לעשות את "המעשה הנכון". במקרה כזה הם כנראה יפסיקו להיות רגשי אשם ויהפכו לתובנה, ואולי גם לפעולה.

"אבל כשהם משמשים רק כתג שאומר 'לפניך אישה עובדת שהיא גם אם מיוסרת', הם מזיקים פעמיים: לנו, האימהות הם מאפשרים למרק קצת את המצפון מבלי לקבל אחריות אמיתית על הבחירה שלי; ולילדים הם מעבירים את המסר: אני יודעת שאני מאוד לא בסדר כלפיכם, ונורא לא נעים לי אבל אני בוחרת בכל זאת להמשיך בדרך הזו". שתי אמירות שלא עושות טוב לאף אחד.

"אז היום אני יודעת כמה דברים שלא ידעתי אז:

• שכשאני בוחרת במשהו, אני בוחרת גם במחירים שמגיעים איתו.
• שמושלמת כבר לא אהיה. אני ממש בסדר, ולפעמים בסדר גמור, ואפילו (פה ושם) מצוינת, אבל הכי חשוב לי להיות וגם לרצות להיות, במקום שבו אני נמצאת.
• שהחיים ארוכים ובחירות שנראו פעם קריטיות יכולות גם להשתנות. יש בזה משהו מרגיע, מבחינתי.
• שיש אנשים שמוכנים ויכולים לעזור, והם אפילו עושים עבודה לא פחות טובה ממני. איזה מזל."

יעל אדמי –

שמעבר להיותה אימא ל-6 ומנהלת פרויקטים באלביט, גם עסוקה מאוד בעשייה חברתית, הוסיפה לדיון את מושג האחריות.

יעל דיברה על חשיבותה של האחריות והבחינה בין אחריות לקורבנות. היא הרחיבה את מושג האחריות כשדיברה על אחריות למעגלים בהם אנו חיים ולקהילה הרחבה, לא רק לבני ביתנו. והיא סיפרה שכשהיא יוצאת בערב לגשר בין קבוצות (ערבים יהודים, חילונים ודתיים), היא יודעת שהילדים שלה מתגאים בפעילות שלה ומספרים לחברים שלהם על העשייה הזאת. האחריות הרחבה יותר, הקהילתית, היא מבחינתה מודלינג חשוב לילדיה.

*

והיה גם מסר אישי לכל אישה –

וכיבוד –

בהרצאה האחרונה, שרי בראל ובלה בלייכר –

סחפו את הקהל עם הרצאתן "לחשוב כמו זברה" ונתנו הרבה נקודות למחשבה – לפיתוח החשיבה היצירתית. בעבר הן כתבו לנו על האסטרטגיות החשובות לחשיבה יצירתית.

יום האישה הוא אחד מתוך 364 ימים, שגם בהם כולנו מתמודדות עם הנושאים שעלו כאן. אנחנו מזמינות אתכן לקחת לפחות אחת מהתובנות שעלו כאן ולעבוד איתה לאורך השנה. ביום האישה הבא נתראה ביום עיון נוסף, ותוכלו לבדוק עם משהו השתנה בזכותה בשנה שחלפה

מאת: ורד מוסנזון

מונח לפניך  ארגז כלים צהוב, סטנדרטי. לא מעניין במיוחד. את הארגז הזה מומלץ להניח בפינה

הימנית העליונה בדסקטופ הפרטי שלך. הוא עומד לשרת אותך ביעילות.

ארגז הכלים נוצר עבור תחום הפרסום, אבל אפשר להשתמש בו לכל מקום בו צריך להעביר מסר. הוא בא לעזור בתהליכי יצירה, נותן כלים לבחון את יעילותה, ומדדים כיצד לשפר אותה.

היכולת המרכזית של ארגז הכלים הזה היא לבנות שיטה במקום בו דרושה חשיבה יצרתית, ממוקדת ומדוייקת, במקום בו יש מסר אותו צריך להעביר וצריך ליצור תשומת לב, פתיחות והקשבה.

ארגז כלים טוב, הוא, מעל לכל, ארגז כלים פשוט. כלים טובים הם כלים קלים ונוחים לשימוש, כלים שאת הוראות ההפעלה שלהם ניתן להעביר בכמה משפטים. הכלים חייבים להיות חזקים ואמינים מאוד, מדוייקים, גם  כשהמשימות והמטרות המוצבות, גם כשחומרי הגלם שונים ובלתי צפויים, גם כשהזמן ממציא ללא הרף עזרים חדשים.

הכלים הבסיסיים בארגז הכלים נותרו כשהיו. פשוטים.

בגלל שאיש לא העביר לידי, בשנות ההתהוות היצירתית- מקצועית שלי, ארגז כלים מוכן, ובגלל שכקופירייטרית צעירה מצאתי את עצמי חסרה מדדים ברורים לשפוט את מעשה ידי, פיתחתי לי, במשך שנים, את ארגז הכלים הזה. לא המצאתי שומדבר חדש, רק הגדרתי את הכלים בשמות נוחים לעבודה. שנים מאוחר יותר, כמנהלת קראטיב וכמרצה לתקשורת חזותית, הפכתי את ארגז הכלים לכלי הדרכה. גיליתי שהארגז הצהוב הולך ומשתפר בכל פעם שמחלקים אותו, מקבל עוד עומק ועוד ממדים.

אני מאמינה שמי שמקבל מתנה ולא מחלק אותה הלאה – מסכן את הזכות להמשיך לקבל מתנות. העולם הוא מקום נדיב מאוד למי שלא נצמד לשלו. אדם שמפחד שיגנבו לא רעיונות -עתיד להישאר חסר רעיונות. רעינות יש לאינסוף. ככל שתחלק מהם יותר, יהיה לך יותר. זה מדהים כמה קל דברים הולכים במקומות נטולי מאמץ.

ארגז הכלים הזה מאפשר לעבוד בו זמנית על מספר גדול של פרוייקטים, להתקדם במהירות, בבטחון, לקבל החלטות על בסיס מוסכם והגיוני ולא לפיח תחושות בטן עלומות.

משפטים כמו "זה לא מפיל אותי" "זה לא עושה לי את זה" או "אני לא בטוח שזה הכי טוב… אולי נראה כיוון נוסף" הם משפטים המוכיחים שארגז הכלים נשכח בפינה למעלה מימין, שלא נעשה בו שימוש. כשיש כלים טובים והמטרות ברורות – דברים הופכים פשוטים יותר והעבודה מהנה וקלה יותר. ככה זה תמיד,  כשיש לך כלים יעילים. מחייכים יותר ומתאמצים פחות, או כמו שמייקל ג'ורדן אמר:  "זורקים פחות וקולעים יותר".

האם כלים בכלל צריכים ארגז?

האם יצירתיות יכולה לחיות בתוך מסגרת?

האם אין סתירה בין משמעת להשראה?

האם כלים לא מסרסים את החדווה הראשונית, נטולת הגבולות,הופכים את היצירה לשבלונית, טכנית, חוזרת על עצמה?

האם יש מרשם לייצור רעיונות?

 אז זהו, שלא.

הכלים שבארגז הכלים הזה, כמו ברוב הארגזים,  לא באים לתת רעיונות.

הם באים לעזור לעשות סדר, להכניס שיטה למיון המחשבות, להכניס משמעת למה שהאינטואיציה יודעת לספק בנדיבות. האינטואיציה הייתה ותישאר הדרך היחידה בה רעיונות באים לעולם. ארגז הכלים הצהוב, כשמו כן הוא, מספק כלי עבודה בלבד, אמצעי  למיון, מדידה ושיוף רעיונות.

"יצירתיות בלי משמעת היא כמו ציפור בלי רגליים" היה כתוב פעם, באמרה היומית של אחד מדפיי הסבנסטאר שלי. מסגרת היא דבר חיוני, כשנגשים ליצור. עבודה בלי בריף מדוייק היא סיוט שכל איש מקצוע מכיר. נסה לעשות קמפיין כשהמסר אינו מחודד, כשקהל המטרה, השפה והגדרות המדיה אינם מוגדרים. הולכים לאיבוד. לעבוד בלי כלים זה כמו לירות לכוון השמיים, אולי במקרה יעבור ברווז. לא דרך יעילה במיוחד אם תכננת ארוחת ערב.

אני עובדת הרבה שנים עם ארגז הכלים הזה. הרבה מהקולגות ואנשי המקצוע המקיפים אותי עושים שימוש בכלים האלה, בין אם קבלו אותם ארוזים בארגז ובין אם השיגו אותם ממקומות אחרים או פתחו אותם בעצמם. כאמור, גם אם ההגדרות שונות – הדרך היא אותה דרך, גם אם היא מכונה בשמות אחרים.

רגע לפני שפותחים את ארגז הכלים החדש שקיבלת, כדאי להסתכל עליו טוב, לבחון אותו מכל הצדדים:  זהו ארגז כלים מלבני, צהוב, מפלסטיק קשיח. הוא מכיל חמישה כלים עיקריים וכמה סרגלי מדידה.

בקומה התחתונה של ארגז הכלים, העתיד לעבור לידך, גר דייר. הוא דייר שקט ונוח, בבסיסו, למרות שגם לו, כמו לכולנו, יש נקודות רגישות. יש לו הרבה מה להגיד, לדייר הזה, שכדאי להקשיב ולזכור. הוא לא מוותר בקלות, הוא נחרץ ופסקני, מאמין שיש דרך טובה יותר לעלות במדרגות ואוהב לספר את זה למי שמוכן להקשיב. ככה זה עם הדיירים שבקומה התחתונה, תמיד יש להם משהו להגיד כשפוגשים אותם, בכניסה או ביציאה.

ארגז הכלים הצהוב הזה בנוי ללוות אותך לאורך זמן, לתת לך כלים בהתמודדויות הצפויות לך עם אתגרים הקשורים בחשיבה יצירתית, הן בחלק המעשי, ביצירת קראטיב מכל סוג, הן בבחינת ודיוק הנוצר והן ככלי שיכול לעזור לבקר ולשפוט עבודה מוגמרת. ככה זה עם כלים טובים, הם אוהבים לעזור.

חמשת הכלים שבמדף העליון הופכים את החשיבה היצירתית מתהליך מופשט ואינטואיטיבי,

מקרי משהו, לתהליך מובנה, שיטה המבוססת על עקרונות, מתווה דרך עבודה פשוטה  וקלה להבנה ולתפעול. בתנאי כמובן שלא נוטשים את הארגז זנוח בפינה, שזוכרים מתי נכון להוציא איזה כלי ולא שוכחים את המטרה.

המדדים, שבמדף האמצעי, משמשים לבחינת העבודה המוגמרת. בעזרתם ניתן לאתר חולשות שנבעו כתוצאה משימוש לא מדוייק בכלים המרכזיים.

אני חוזרת ומדגישה, לכל הגבות שמורמות כרגע בחשדנות. מדובר בכלים, לא במרשם להכנת קראטיב. שיטת עבודה, לא רשימת הוראות. בניגוד לאמונות המקובלות, שיטה אינה פוגעת בהשראה, ביכולת לעוף גבוה, לחשוב מחוץ לערמת ה'קופסאות'. כלי העבודה שלפניך ניזונים מאותה השראה, אולם מעדיפים להגדיר איך עפים, לאן רוצים להגיע ועם מה אמורים לחזור במקור.

זהו, הגיע הזמן לסיים את המשחק המקדים, גם אם ניהננו, ולהעביר לידך את המפתחות לארגז הכלים.

ארגז הכלים הצהוב

 חמישה כלים כמה סרגלים ומדדים ודייר אחד

הכלי הראשון במדף העליון – פלס מים

הכלי הראשון והמרכזי  במדף העליון של ארגז הכלים הצהוב הוא פלס מים.

בצד ימין חרוטה עליו האות R. בצד שמאל האות U.

ליד החלון של הבועה  יש למקם את הספרה 1.

UR1

Unexpected Relevant, 1 idea

פלס המים הזה, המכונה UR1 , הוא הכלי המשמעותי ביותר בארגז הכלים הצהוב שלך. הוא כלי מדוייק ביותר בתהליכי יצירת הקראטיב, ניתוחו, דיוקו ותיקונו. הוא משמש גם ככלי ראשון לבקרה. כל מה שצריך כדי לדעת עם הרעיון שלך עובד, הוא לקחת את פלס מיים הזה ולהניח אותו על הרעיון. פשוט. כל עוד הבועה ממוקמת בדיוק באמצע, בין הרלוונטי לבלתי צפוי, אין אפשרות לטעות משמעותית.

איך עובדים עם הפלס הזה? תרגול פשוט. קחו לדוגמא עבודה שהיתה לגמרי בלתי צפוייה ובלתי מובנת, שהשאירה אותכם נבוכים. הניחו עליה את הפלס. האם הבועה טסה שמאלה? לפניכם מקרה שהבלתי צפוי השתלט על הרלוונטי. עכשיו תחשבו על תשדיר שבו כל המסרים היו רלוונטים אבל לא היה בו שום ניצוץ של ברק. עולה בדעתכם? זה מקרה בו הבועה נמצאת רחוק מימין. רק כשהבועה ממוקמת  באמצע  –  זה עובד. פשוט.

עכשיו נסו תרגול מהיר: אסקייפ. איפה הבועה? ג. יפית? orange? בנק הפועלים עם יאיר לפיד? בנק לאומי עם מודי בר-און? ביטוח ישיר עם הקטסטרופות המשעשעות? אישי ישיר עם איבגי? תבדקו פרומואיים. תבדקו מודעות. שלטי חוצות. בדקו רעיונות לסטרטאפים. תירוצים שתכננתם. רעיונות לספרים, הצגות, סרטים. הניחו בימים הקרובים את הפלס על כל תוצר קראטיבי שתראו. מהר מאוד תגלו שעבודות בהן הבועה נמצאת באמצע, הן לא רק זכירות יותר וברורות יותר – הן נשארות בזיכרון שנים. גם לדייר יש הרבה מה להגיד על זה, דבר המלמד שלא נאמר כאן שום דבר חדש ושניתן לסכם את התפיסה המובנת מאליה הזאת בכמה מילים.

איכות הקול של orange: קמפיין של 15 שניות, מסוף שנות התשעים, הבא להציג את orange כמובילה באיכות הקול, אבל לא רק: גם בסגנון, בבטחון, בשפה.

כל מה שראית הם אימג'ים בסלואו מושן, בצבעוניות הכתמתמה של orange, דימוי אחד בכל פעם, היוצר סאונד עדין ומדוייק. כלב מתנער, טיפה מטפטפת, ציפור מצייצת, תינוק צוחק.

10 שניות של שקט עם הסאונד הספציפי הנובע מהאימג' המצולם וקולו של מיכה פרידמן, חם אמפטי ומדוייק: העתיד נשמע מצוין. העתיד נשמע orange.

גם אחרי שנים – התשדיר הזה חי לגמרי בזכרון, ממשיך לעבוד. לגמרי רלוונטי, לגמרי בלתי צפוי. והקו הזה ממשיך לאורך שנים, בכל נקודות המגע של המותג'. ברור שזה לא מקרי, ברור שיש מאחורי העבודות האלה מכנה משותף, תפיסה ושיטה.

האמת היא, עד כמה שהשכלתי לחקור, וכאן אולי אפתיע אותך, אין שתי שיטות.

כדי ליצור רעיון מבריק, וזה בכלל לא משנה עם מדובר בפרסום או קד"מ או יחסי ציבור, אפילו אם מדובר בבחירות לנשיאות הכיתה, כדי  להעביר מסר ש'יגע' במקומות הנכונים, שיפעל ויפעיל -צריך להיות, בו זמנית, גם רלוונטי וגם לבוא מזוית לא צפויה. זה הכול. זה הסוד של הכלי הראשון, המרכזי, זה שפשוט אי אפשר בלעדיו.

זה כוחו של ה- UR1. אם דייקת בו, תגלה שכל הכלים האחרים כבר בפנים. אם לא הצלחת להגיע אליו – כל הכלים האחרים יצווחו באורות אזהרה אדומים. אם קשה לך להאמין – מה שנשאר זה לבדוק רלבנטי ובלתי צפוי. כל התורה בשלוש מילים שקל לזכור: UR1.

כלים נוספים, בשבוע הבא.

מאת: אנה לוקצקי ANNA

באופן כללי אני בן אדם חילוני בהחלט, אבל השבוע- אין ספק שאלוהים בחן אותי!

חנות הפופ אפ שהפקתי בשנקין היתה פרוייקט מרתק עבורי, בניתי תהליך שיווקי של כתיבה, שכללה שיווק עדין ומרומז לעשייה גדולה ומשמעותית, דיברתי על הכלל ואל תוך הכלל והגעתי בשיווק ובשיווק הממומן למעל 90 אלף צופים. מעל 20 אלף הקליקו על התכנים שלי שהיו קשורים לכתיבה שלי על שנקין תל אביב ועל חנות הפופ אפ שלי ברחוב. המלאכה נעשתה בהצלחה, חיכיתי לתוצאות והייתי סקרנית.. למרות שאת הציפורניים לא כססתי (לא חבל להרוס את הג'ל?:)

ביום הראשון מתוך ששת הימים של חנות הפופ אפ,
ב-09:50 (10 דקות לפני שעת הפתיחה הרשמית) נכנסו לחנות לקוחות יחד עם העובדת שלי.. המזגן נדלק תוך כדי, התיק נזרק על הכיסא, בקבוק המים התייצב על השולחן והמירוץ החל! כאשר אני הגעתי לחנות ב- 12:00, בקושי הצלחתי לפתוח את הדלת מרוב המבקרים בחנות……. הייתי בהלם! הוצפתי באושר!!!! חיכיתי לדמעות של התרגשות… אבל לא הספקתי… בדיוק הייתי צריכה להתאים ללקוחה את השמלה הנכונה לאירוע הקרוב..

מהחנות יצאנו ב- 21:30 , עם תחושה מעורפלת בכפות הרגליים, רעב כבד וחיוך ענק של הישג ענק!!! מה היה שם……..? תהיתי….. אבל אז נרדמתי והתעוררתי לבוקר של יום חדש ועמוס ופעיל לא פחות.

את הרצף הרסה האזעקה ביום שלישי בערב
היסטריה רגשית של תיירות שעמדו מול החנות הציפה אותי בדמעות…. כולם רצו להתחבא…….. נשארתי בחנות…….. לא האמנתי שזה קורה…. כן, אני לא קוראת עיתונים ולא רואה טלוויזיה……… ולמה בשבוע שלי???????? ומה יהיה עכשיו? תכנית הפעולה ורשימת המשימות- חייבות להשתנות! השיחה שלי עם הקהל שלי ועם הקוראות שלי צריכה לשנות זווית ומייד. כיצד אדבר אל ליבן? כיצד אגרום להן להגיע תחת אזעקות? מה זה אומר בעצם? שאני לוקחת אחריות על ביטחונן? אני בעצמי מפחדת? מפחדת……

אחרי כמה נשימות עמוקות ועוד כוס מים, דבר אחד היה לי ברור: את השבוע הזה אני לא מבזבזת לשווא!
מעבר להצלחה האישית שלי- אני מהווה דוגמא אישית לעסקים רבים: פיצוח הקוד הקשוח של עסק עצמאי בשנת 2014, השיווק החדש, שיטות הצילום, הכתיבה, הגרפיקה ההכרחית לכל עסק ועוד…… כל אלה משקפים את היכולות המקצועיות שלי מול העולם- ואני לא יכולה לאכזב לא אחרים ולא את עצמי! כל מה שהיה לי ברור שאני לא מוותרת!!!

לפוסט שכתבתי קראתי: האם הכוח השיווקי שלי יכול לנצח במלחמה?

פוסט זה הביא איתו עשרות לקוחות, שסיפרו שהגיעו בעקבותיו, הגיעו גם מבאר שבע תחת הפגזות……… הרבה חיבקו אותי וריגשו אותי והחמיאו לי על הדרך שלי ועל הכתיבה….. שלוש סיפרו לי שמחכות כל היום לערב, לסיום כל המשימות וכשהבית שקט- מתיישבות מול המחשב בשביל לקרוא אותי……… מבחינתי אלה רגעי האושר הגדולים ומראת ההצלחות…….

היום באופן חד משמעי אני יכולה לומר- השיווק שלי אכן ניצח את המלחמה!!!

יש אומרים שהמוצרים שאני מוכרת הם לא מוצרי צריכה בסיסיים והכרחיים ואני אומרת שמי שאומרת את זה לא מכירה את הכלים ואת היסודות אותם אני מלמדת ולפיהם אני מנחה ומלבישה את הנשים, אחד מהם הוא: "אין אישה לא יפה, יש אישה שלא יודעת שהיא יפה" הבגדים הם כלי- זה נכון, אבל הם כלי לכל כך הרבה דברים וסוגים ומינים. וכל עוד אנחנו לבושות- מתקיים שיח בינינו לבין עצמינו ובינינו לבין העולם… וכל זה בהתאם למה שאנחנו לובשות ולאופן בו הדברים נלבשים…

יש לי הרבה תובנות והרבה למידה ושיעור לא קטן וכל זה בשישה ימים בשנקין. השיווק הוא הכל ואם הוא לא מתקיים אין חיים לעסק. וזה עצוב או שמח או…. בכל אופן זו עובדה!!! כשאני משווקת- משמע אני לוקחת את האחריות לידיים שלי, אני לא מתבססת על הגורל או על המזל ובמקרה הזה אלה הם עוברי אורח. אני עושה את המאמצים להגיע אל ליבם של האנשים. וזה נכון שהבגדים אצלי נבחרים באופן מדוייק ומתוך ידע רב… אבל אף אחת לא הגיעה אלי לשנקין מאחד הקיבוצים מהגליל או מבאר שבע תחת טילים – רק בגלל הג'ינסים השווים שאני מוכרת……. הכל הוא עניין של האהבה, החיבור, הכתיבה והקשר שנוצר בינינו לאורך הדרך גם מבלי שהזדהו אי פעם בפייסבוק או עשו לייק.

רוצות לדעת עוד? אני כאן ולרשותכן

תודה על ההקשבה, שלכן אנה

ראיינה וכתבה: טל ברייר בן מוחה, מנהיגותה

בביתה, מול הספרייה.
אני מתרגשת.

שיחה עם יוכי ברנדס.

יוכי ברנדס, מבחינתי, היא מי שפתחה בפני את התנ"ך. מי שהראתה לי שאני לא מודרת ממנו. מי שלימדה אותי שגם לי – אישה, חילונית בעלת קריירה, גם לבנותיי, גם לנשות החינוך שאיתן אני עובדת- לכולנו יש בתנ"ך שורשים. ברנדס לימדה אותי, שיש בתנ"ך, במקורות, הרבה נשים משמעותיות, שעיצבו מנהיגות אחרת, שכמעט לא מדברים עליה.

ברנדס איפשרה לי לקחת את ניתוחיה המבריקים ולהעביר אותם הלאה, להשפיע, דרכם ואיתם. ללמד (גננות, מפקחות, מנהלות ורכזות אשכולות גנים) דגם אחר למנהיגות, מנהיגות שמתקיימת באחוות הנשים של רות ונעמי, בתכנון והאומץ של אסתר, במפגש אמיתי עם האחר של בת פרעה.

אנחנו מתחילות.

יש לי רשימה סדורה של שאלות. כשתכננתי את השיחה, חשבתי, שלא יהיה נכון, לצלול מראש לשאלות ש"הכי" מעניינות אותי. אז הכנתי שאלות מבוא הכרחיות כגון: " איך זה להיות אישה מאמינה ופמיניסטית"…  אבל, אני עוד לא לוחצת  "REC", במכשיר ההקלטה, כשיוכי ברנדס אומרת משהו על פסח שמתקרב וכבר המחשבות מתגברות… ואיכשהו מסתננת לי שאלה, ממש לא לפי הסדר…. עליה…. על הדמות שהכי מעניינת אותי: בת פרעה… אני מספרת  ליוכי עד כמה התחברתי ונתרמתי מהמנהיגות הסקרנית והחומלת של בת פרעה.

ואני שואלת:

איך את מאפיינת את המנהיגות של בת פרעה, ושל יתר האימהות, שעליהן כתבת בספר "שבע אימהות"?

יוכי: כתבתי את הספר מתוך רצון לדלות קולות של נשים מתוך עולם פאטריאכלי. ההיסטוריה מסופרת על ידי הקבוצות החזקות המנצחות. אני תמיד כותבת ומתעניינת בקבוצות שהפסידו את ההיסטוריה. ב"קולות האחרים". כתבתי את "מלכים ג'" מנקודת המבט של בית שאול, את "הפרדס של עקיבא" מנקודת המבט של בית שמאי, ואת "שבע אימהות" מנקודת המבט של הנשים.

"שבע אימהות" היה הפעם הראשונה שכתבתי ספר עיון. ספרי החדש, "היהדות שלא הכרנו", הוא הפעם השנייה. את ספרי הפרוזה שלי אני יודעת שאוהבים … ביחס לספרי העיון, אני מודה שחששתי. כמה אני שמחה שהם מעוררים הד, ומהווים מקור השראה וחשיבה. כשאני שומעת, למשל, איך את נעזרת בהם בעבודתך החינוכית, אני כל כך מאושרת.

ולגבי שאלתך על בת פרעה: היא דמות עוצמתית מאין כמותה, אבל בסיפור שבו היא מתוארת הפוקוס נתון למשה. הוא המוקד בסיפורים. כשקוראים את התנ"ך בקריאה הרגילה עוברים עליה בשלושה פסוקים ועלולים להחמיץ אותה. אני אוהבת ומעריצה אותה, והקדשתי לה פרק ב"שבע אימהות", ועוד פרק, עם קריאה שונה, גם בספר החדש שלי "היהדות שלא הכרנו", שבו אני מדגישה את היותה חסידת אומות עולם הראשונה בהיסטוריה.

בספר "שבע אימהות" החלטתי לכתוב ספר עיון שלא סתם יספר על הנשים בתנ"ך (ספרים כאלה כבר נכתבו לפני), אלא שיחשוף את הקולות הנשיים שמסתתרים בו. הקול הנשי בתנ"ך הוא קול סודי  ומסתתר. אם הוא לא היה מסתתר הוא לא היה שורד…. אבל בגלל שהוא מסתתר עלולים לא לשמוע אותו. צריך חושים של בלשית כדי לגלות אותו (זו הסיבה שרות גווילי המאיירת צירה אותי כמו שרלוק הולמס על כריכת הספר "היהדות שלא הכרנו").

כשהתחלתי לכתוב את "שבע אימהות" לא ידעתי שאעסוק ב"אימהות". התכוונתי לאסוף סיפורים שאני מזהה אותם כסיפורים נשיים, ואז, לעשות שלושה דברים:
אחד- לכתוב את הסיפור (כי לפעמים הסיפור הוא קרוע או דל מאוד). שתיים-  להסביר למה אני חושבת שזה קול נשי. שלוש- להסביר את האופן שבו הסיפור נשאר- בזכות מה הוא שרד.

בעודי אוספת את הסיפורים: אחד, אחד, אחד, אחד… גיליתי, שיש קו משותף לכולם. קו שלא ידעתי עליו לפני שהתחלתי לכתוב. גיליתי שלכל הסיפורים יש קונבנציה אחת.

אני יכולה לראות גם איך הסיפור נוצר. אני ממש רואה את האמא, או הסבתא, יושבת במיטה ליד הנכדה, או הילדה, משכיבה אותה לישון, ואומרת: "בתי, נכדתי, בואי ואספר לך סיפור על אישה מאוד גדולה שחיה פעם…" ותמיד הסיפור הוא כזה: "… והיא לא הלכה בתלם, היא לא עשתה את מה שהם תמיד אומרים לנו לעשות (הם זה הפאטריאכליים), היא לא צייתה לחוקים ולכללים. היא הלכה לפי מה שהיא רוצה. היתה לה אישיות משלה. היה לה מוסר משלה. היה לה רגש משלה. והיא לא התכחשה לעצמה."

אבל הדבר הכי מדהים שגיליתי הוא הסיום. אם הסוף של הסיפור היה: "וכולם שנאו אותה ונידו אותה", הייתי מזהה אותו כסיפור פאטריאכלי  קלאסי. אבל הסיפורים שאני מזהה כסיפורים נשיים  ת-מ-י-ד הסוף שלהם הוא כזה: "ובזכות הבת המרדנית הזו שלא צייתה, עם ישראל חי!"
הנשים המרדניות הן אלה הביאו להישרדותינו. ולכן קראתי לספרי "שבע אימהות". הרי בת פרעה היא לא אמא ביולוגית שלנו, אבל אילו היא לא היתה, לא היה משה, ובלי משה, אנחנו לא קיימים. כך גם יתר הנשים בספרי. כולן אימהות שלנו. חלקן אימהות ביולוגיות וחלקן לא.  אבל אלו הנשים שבזכותן עם ישראל קיים.

האימהות שלנו הן נשים שלא הלכו בתלם. לא במובן של לשבור מיתוסים, לנפץ קונבנציות ולפוצץ את העולם… בכלל לא. אבל אלו נשים שיש להן "אני" חזק מאוד. והוא  גם רגשי, גם מוסרי, גם חוקי וגם אינטלקטואלי. יש להן תובנות משלהן. הן  חיות בתוך עולם פאטריאכלי, אך הן לא מוכנות להיות חלק מהעדר ולהגיד או לעשות כמו כולם. הן לא מוכנות להיות "ילדות טובות", למרות, שהרבה יותר נוח להיות ילדה טובה, הרבה יותר נוח, אפילו היום… ובטח אז, בעולם פאטריאכלי.

הנשים האלו לא מוכנות לציית לכל החוקים של החברה שבה הן חיות. הן שואלות את עצמן: רגע, אני מאמינה במסרים, בחוקים ובדרכים המקובלים הללו? וכשהתשובה היא "לא", אז הן מסרבות להשתתף במשחק, והן מוכנות לשלם את המחיר. וזה מה שמאפיין אותן כנשים, כבני אדם.

אני רוצה להדגיש, שאני לא יודעת מה באמת היה ומה לא היה. זה לא משנה. אני מתייחסת לסיפורים. לסיפורים המכוננים שלנו. לסיפורים שבזכותם אנו קיימים. הסיפורים האלו מביאים אמירה מאוד עוצמתית לתרבות שלנו. התרבות שלנו היא, לכאורה, תרבות של צייתנות. והנה, היא מעמידה במרכזה דווקא את המרדנות.

טל: תרבות הצייתנות באה לידי ביטוי היום במה שאני מכנה "תרבות של לייק"- לייק של הפייסבוק שמשמעותו כפולה ולא סתם…. לייק של "לחבב" ולייק של "כמו", מחבבים, מקבלים את מי ש-"כמו", לעומתה מי שלא ב"זרם"- אישה או איש ילד או ילדה הוא כבר לא כל כך" לייק". את בהחלט מדגישה את המילה "מרדנות" כשאת מתארת מנהיגות. מרדנות היא לא לייק…. וכשאני מתייחסת ל"מרדנות" בסדנאות ובהרצאות תמיד מתעורר שיח. מעניין אותי להבין למה את מתכוונת במילה "מרדנות"?

יוכי: "מרדנות" נחשבת לתכונה שלילית. אני שואלת לעיתים בהרצאות שלי: "אם הייתי אומרת שחז"ל מספרים על בת שהיא מרדנית, מה הייתם חושבים?" והתשובות תמיד מצביעות על התייחסות ל"מרדנות" כתכונה שלילית. בת מרדנית נחשבת למי שמצווים להרוג אותה או להוציא אותה מהחברה. ואני מראה איך כשחז"ל אומרים על בת פרעה או מיכל בת שאול שהן מרדניות, הם אומרים את זה מאוד בחיוב. זה לא אומר שכל מרדנית תזכה לגישה חיובית. כמובן שלא . אבל יש בתרבות שלנו הרבה הערצה למרדנים. ובמיוחד למרדניות. לא מרדנות במובן של התרסה תמידית ואוטומטית. לא מרדנות של "להכעיס". אלא מרדנות שנובעת משיקול דעת עצמאי. אני לא מוכנה לעשות את מה שמקובל רק משום שזה מקובל. אני לא מוכנה ללכת בתלם ולציית רק בגלל שזה נוח ומתגמל. מדובר בנשים  שמבינות שעצם העובדה ש"הרוב" אומר משהו לא אומר שזה הדבר הנכון. הן מבינות שזה יכול להיות טעות… יש כאן מסר שהוא לגמרי  הפוך מתרבות ה"לייק" שכל כך פופולרית בימינו. הנשים התנ"כיות הללו ממש לא מקבלות לייקים מהחברה שהן חיות בתוכה… הן מוכנות לשלם מחיר חברתי ומחיר אישי מאוד כבד בשביל לא ללכת כעדר בתלם הפטריארכלי.

יש לנו בתרבות אמונה שהאדם נברא בצלם אלוהים, אז מה זה בצלם אלוהים? אחד הפירושים שאני אוהבת ומתחברת אליו הוא זה: אלוהים נטע בתוכנו מוסר והבנה ורגשות, שבאמצעותם אנחנו יכולים להגיע לבד, בעצמנו, לטוב. היכולת להגיע לטוב, היא בתוכנו, ואנחנו צריכים באמת להקשיב. צלם אלוהים נמצא באדם. ואותן נשים תנ"כיות האמינו בזה וידעו  שחברה יכולה לטעות ושחוקים יכולים להיות מרושעים וששלטון יכול להיות שלטון רשע. אבל אם אני אקשיב באמת לקול הרגשי והמוסרי שפועם בתוכי, אני אדע  למצוא את הדרך הטובה.  היה לנשים האלה ביטחון עמוק בעצמן. הן ידעו שהן יכולות למצוא בעצמן את הדרך.

טל: מה את למדת באופן אישי מהדמויות המשמעותיות האלו שאת מנתחת וכותבת עליהן?

יוכי: גם אני מרדתי במשפחתי, בהורי, ובחרתי לי בדרך משלי. הרבה שנים הרגשתי רגשות אשמה על זה שציערתי את ההורים שלי. זה עדיין כואב לי. אבל כשהתחלתי ללמוד ולכתוב על הדמויות הנשיות התנ"כיות הללו, וכשזיהיתי את הקונבנציה של המרדנות שכל כך מאפיינת אותן,  זה נתן לי המון כוח.  אז נכון, באותו רגע הן מצערות… הן מצערות את הסביבה שלהן, וגורמות כאב לאבא, לאחים ולילדים…. אבל בזכותן עם ישראל חי.

זה מצד אחד. אבל כמו תמיד, גם הפעם יש צד שני… אז מצד שני זה נתן לי עוד תובנה כביכול הפוכה. תובנה ביחס ל"איפוק". לא לפוצץ את המוסכמות החברתיות באגרסיביות. לא  להאבק בכל דבר עד הסוף. לדעת את המגבלות. לדעת שלפעמים היכולת להשמיע קול היא דווקא בשקט ומאחורי הקלעים. לא צריך תמיד לפרוץ לקדמת הבמה ולצרוח. האיפוק של הנשים התנ"כיות לימד אותי המון.

טל: כשאת מדברת על ה"איפוק" אני חושבת על אסתר המלכה. מהניתוח שלך בספר אני למדתי שאסתר משתמשת באופן שאפשר לקרוא לו – חתרני, בתפיסות הפטריארכליות לגביה, בתפיסה שלה כ"ברבי" בלבד. היא משתמשת בזה כדי להשיג את מטרתה. בעיני היא גם מלמדת אותנו מהו אומץ – היא מפחדת ופועלת למרות הפחד, היא מתכוננת וחושבת שלושה ימים…. היא מלמדת המון אודות מנהיגות.

יוכי: האיפוק אכן מאוד מאפיין את אסתר המלכה. בימינו, הרבה קולות בתוך השיח הפמיניסטי הם קולות מהללים ומשבחים את ושתי…. וזה בסדר גמור. ובכל זאת אנחנו צריכות לזכור שוושתי נכשלה. אפשר להעריץ אותה על כך שהיא "הלכה עם זה עד הסוף". אבל מה יצא מזה? היא נפלה וכל בנות מינה נפלו יחד איתה. ואסתר עם כל ה"ברביות" שלה, היא דווקא הצליחה, ואיתה כל בנות מינה. כלומר, יש משהו מאוד חכם בדרך של אסתר. הרבה שנים ראיתי באסתר בובה צייתנית שמשחקת לפי כללי המשחק הפטריארכלי. היא הטעתה אותי. ולא רק אותי. במגילה עצמה כתוב שכל גבר שפוגש בה מיד מתאהב בה. היא נתפשת כאישה הצייתנית המושלמת.  אבל אסתר יודעת להשתמש בנשיות שלה באופן גאוני. בהגיע הרגע היא מגלה חכמה אדירה שאין דומה לה. חכמה שהוחבאה מתחת לבגדים ולאיפור. באמצעות החכמה הזו היא מצליחה לגבור על המן. האיש שנחשב להכי חכם בממלכת שושן.  ובזכות ההצלה הזו של אסתר עם ישראל חי.

אז מבחינתי, מה שלמדתי, זה שהמרדנות חשובה ועוצמתית, אבל לפעמים, כדי שהיא באמת תהיה אפקטיבית, היא צריכה להיות "מרדנות מאופקת", מרדנות מסתתרת. היא צריכה להיות מאוד בשליטה. שליטה עצמית היא תכונה שאני מעריכה מאוד. החיים לימדו אותי כמה התכונה הזו חשובה. תמיד הלכתי בדרך משלי. לעיתים זה פגע בחברה שבה צמחתי. לפעמים זה פוגע עד היום באנשים שחשובים לי. אז נכון, אני מרדנית,  אבל בזכות הנשים התנ"כיות לימדתי את עצמי לעשות את המרדנות באיפוק ובשליטה מוחלטת.
וכאן נכנס גם עניין המחיר. לא תמיד הנשים האלה סיימו את חייהן באושר ובעושר. לפעמים הן חיו בצער ובכאב. למשל, רחל, אשת רבי עקיבא, גיבורת ספרי הקודם.  גם רחל היא אמא שלנו. בזכותה  יש לנו יהדות. הרי היהדות זה חז"ל. שרדנו כעם בזכות המהפכה של חז"ל. אם היינו נאחזים רק בתנ"ך היינו נכחדים, כפי שקרה לכל העמים הקדומים. כי התנך  לאחר חורבן בית המקדש הפך במידה רבה ללא רלבנטי. המהפכה של חז"ל כוללת המון אנשים, אך ממוקדת ברבי עקיבא, שנחשב לאבי התורה שבעל פה. ומי ש"עשתה" אותו  זו רחל. ולמרות שאנשים נורא אוהבים שהסיפורים נגמרים ב"הם חיו בעושר ואושר…", בספר "הפרדס של עקיבא"   אני מתארת עד כמה הם לא חיו באושר ועושר. הם היו אומללים. המחיר שהם שילמו היה נורא, בעיקר המחיר של רחל, כי עקיבא לפחות קיבל תהילה ונחשב, ואילו רחל בקושי מוזכרת.

טל : אני חושבת שזה אחד מהמאפיינים של המנהיגות שנזכרות בשבע אימהות. הן לא מצפות לתהילה…. גברים מבינים שאולי הם ישלמו במוות על מעשיהם אבל הם מבינים שאם יצליחו ולא ימותו יזכו לתהילה. נראה לי, שחלק ניכר מהאימהות מתבוננות על העתיד וההצלחה באופן אחר.

יוכי: מיכל בעיני היא הדוגמא הכי טובה…. מיכל יודעת שהיא מצילה את דוד לא בגלל שהיא תקבל פרס. להיפך. המשמעות של ההצלה של דוד  היא שמיכל לא תזכה לחיות ולהיות איתו. האהבה של מיכל לדוד היא האהבה הכי אלטרואיסטית שיכולה להיות. היא פשוט מצילה את דוד, כי היא מצילה את דוד. היא מבינה שזה מה שהיא צריכה לעשות. הנשים המשמעותיות הללו מונחות בפועלן על ידי מטרות לטווח רחוק. אישה מנהיגה מודעת לזה שכשהיא עושה משהו, לא בטוח שבסוף היא תהנה ותנוח על זרי הדפנה. אבל היא יודעת שגם אם היא עצמה לא תהנה מזה, תהיה לזה השפעה על בנותייה, נכדותייה, נינותייה.

טל: כשדיברת על רחל, חשבתי על רחל המשוררת. רחל שבתקופה מאוד שמרנית ופטריארכלית הצליחה להכניס מסרים סודיים (פאלימפססטיים) בשירים שלה כמעט לכל בית. גם היא מנהיגה בעיני.

יוכי: אני מאוד אוהבת את רחל המשוררת. היא אחת הסיבות שהביאו אותי לקרוא לבתי הקטנה רחל. רחל המשוררת כתבה: "תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה". ממש ראיתי את זה כצוואה של מי שמבחינתי נחשבת לאחת האימהות הספרותיות הגדולות שלי.

טל: מי באמת היו האימהות הספרותיות שלך? היו עוד חוץ מרחל?

יוכי: רחל ולאה גולדברג היו פורצות הדרך, ועוד יותר מהן זלדה, שהשירה הדתית שלה חודרת אל שורש נשמתי.  שלושתן משוררות. הרבה שנים חשבתי שאין לי אימהות ספרותיות בפרוזה, אלא רק בשירה. עד שגיליתי לפני כעשר שנים את הספר "שאני אדמה ואדם" של יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות ומגדר, שחושף סיפורים מדהימים שכתבו נשים בדור הראשון והשני של הציונות. סיפורים נפלאים! יפה ברלוביץ חשפה את הקולות הנשיים של ראשית  הספרות העברית. הספר הזה היה עבורי חוויה עצומה ומשמעותית. נפעמתי לגלות שהיו סופרות עבריות כבר דורות לפני! שאני ובנות דורי, ואפילו הסופרות בדור שלפנינו, לא היינו הראשונות בספרות העברית. היו סופרות עבריות ענקיות לפנינו.
ואת יכולה לתאר לעצמך איך התייחסו אל הסופרות העבריות הראשונות ואל הסיפורים שלהן.  אמרו עליהם שהם "סיפורי זבל", "סיפורי חדר מיטות",  אמרו ש"זו בכלל לא ספרות", כינו אותה "ספרות נשים", אגב כמו שעשו לבנות דורינו בהתחלה….

טל: יש קטע מקסים שכתבה עמליה כהנא כרמון, לכבוד ערב שעסק בנושא ספרות נשים שהתקיים בשנת 1983  על ספרות נשית. היא דימתה את הכתיבה הנשית לשחיה של מדוזה הנזרקת בתוך המים הלוך וחזור כשחווית החיים השולטת באופן מסורתי כחשובה בים היא חווית החיים של הדולפין הנע במהירות במיים. כהנא כרמון כתבה, כי למדוזה שרוצה לספר על חוויותיה, נשארת אחת מתוך שתי אפשרויות:  או לכתוב על התנועה המהירה במיים כחוויה שהיא יודעת עליה מתוך השמועה, או לכתוב על חווית המדוזה ואז היא גוזרת על עצמה שוליות מחוץ לדרך המלך של הספרות…. כהנא כרמון מספרת איך היא עצמה קיבלה ביקורת, שבה נטען כי הכתיבה שלה היא "מינורית" משום שהיא עוסקת "ב"מערכת מצומצמת של דמויות פועלות"…

יוכי: אכן, אני וחברותי הסופרות נהדפנו בתחילת דרכינו. בדיוק כפי שתיארה עמליה כהנא כרמון (בדור שלפנינו). גם אני וחברותיי זכינו בדיוק לביקורות מהסוג הזה. וגם היום, למרות שחלה התקדמות,  עדיין סופרת לא נכללת ברשימת  הסופרים הנחשבים בדורנו… מקסימום יתייחסו אליה כ"רבת מכר", או "סופרת מצליחה". לשמחתי הציבור לא מתייחס לזה כך. הציבור אוהב וקורא בלי קשר למגדר. והיחס הזה של הציבור מחלחל אט אט גם לביקורות ולאקדמיה. ועדיין יש מבקרים שכותבים על הספרות שלנו "ספרות וסת". ככה. במילים כאלה.

טל: אני מניחה שהם מתכוונים  לקטול ולהעליב. אבל כשמסתכלים על זה שוב, אולי באופן חתרני, אפשר להתייחס לביטוי הזה "ספרות וסת" גם כביטוי מעצים…

יוכי: זה עוד דבר שאני למדתי מיפה ברלוביץ. הזדעזעתי לגלות שחלק מהסופרות הענקיות שלנו בדורות הראשונים כתבו סיפור או שניים והפסיקו. כן, הפסיקו! איזה הפסד לספרות! לא רק להן! הן היו אומללות עד סוף ימיהן. אדם שרוצה ליצור ולא יכול הוא אומלל. חלק היו תופרות או שפנו למקצועות אחרים… למה?, למה הן הפסיקו? כי הן לא עמדו בממסד הספרותי הגברי הפטריארכלי שאמר להן: אתן כותבות זבל!! אתן כותבות לא חשוב! אתן כותבות על דברים קטנים ולא משמעותיים. והן לא גייסו את הכוח להגיד שלמרות הדיבורים הן ימשיכו ליצור את היצירה שלהן. גם היום סופרות מצליחות מקבלות לעיתים ביקורות מזלזלות ולעיתים נעצרות בכתיבה. ובכל זאת היום זה שונה. לרובנו יש היום את הכוח להמשיך וליצור.
אנשים רבים חושבים שאני סופרת מפונקת. שהכול הלך לי בקלות. אבל זה לא נכון. תחילת דרכי הספרותית לא היתה פשוטה. הייתי צריכה להתמודד גם מול העולם החרדי והדתי שהוקיע אותי, וגם מול ממסד הספרותי שלא ידע איך לאכול אותי ואת ההצלחה שלי.  פתאום מגיחה משום מקום אישה שצמחה בעולם החרדי ומעיזה לכתוב לציבור החילוני, ועוד להצליח. איזו חוצפה. מי היא בכלל? ההורים שלה לא היו בפלמ"ח, היא לא שייכת לקבוצת "יפי הבלורית והתואר". בשנים הראשונות הממסד הספרותי הסתער עלי בשצף קצף. היום זה שונה. למדו לעכל אותי.  יש נגדי עדיין ביקורות שוללות ומבזות,  אבל בסך הכל אני זוכה בשנים האחרונות להרבה אהדה והערכה… הנה, גדול החוקרים בספרות, פרופ' יגאל שוורץ, הוא היום העורך שלי. אני לא יכולה להגיד היום שאני מקופחת. אבל אני כן יכולה להגיד שעדיין אני מקבלת פה ושם  ביקורות שסופרים גברים לא יקבלו. ושאני לא אשכח את הקושי בשנים הראשונות. הלוואי ואצליח לעזור ככל יכולתי לסופרות הצעירות. בעיקר כאלה שמגיעות מתרבות אחרת, שונה. כמוני.

טל: הדברים האלו מאוד משמעותיים. משמעותיים מאוד גם עבורי באופן אישי. דיברת על ברלוביץ ודיברת על "מה זה להיעלב" על ההפסד האישי והחברתי שנוצר בשל ההעלבות. כסופרת למעשה אם את מתחברת לעולם הפטריארכלי אז זה אולי יותר קל… אם את מביאה מסר שונה אז תמיד את בעוד התמודדויות… ומהצד השני זה גם עוד אנרגיה עוד משמעות… מסרים שאינם עולים בקנה אחד עם אלו הפטריארכליים, תמיד גוררים המון אנרגיות קשות. בעולם שלי, כשאני מכניסה לייעוץ הארגוני את הפריזמה המגדרית… כשאני  משלבת את המסרים המגדריים בפיתוח המנהיגות החינוכית… זה תמיד מסר שונה שיש לו משמעות ושמביא התנגדויות…. ואת אומרת… דווקא מהמקום הזה אחרי עשרים שנה של עשייה… תקבלי כוח… גם ולמרות הביקורות… תמשיכי ותראי ממרחק של עשייה רבת שנים- ההתנגדויות לא נעלמות אך הן פוחתות והקרדיט וההוקרה הציבורית עולה ומשתלמת.

יוכי: איזה כיף לדבר איתך על זה. זה בדיוק זה. זו אחוות נשים… הקונבנציה הפטריארכלית אומרת נשים תמיד רבות. שרה והגר, רחל ולאה, חנה ופנינה. הכוח של הגברים הפטריארכליים מתבסס על סכסוכים בין נשים. ויש נשים שעד היום משתתפות במשחק ומנסות לדכא ולהנמיך את בנות מינן.  ואני מראה כמה אחוות הנשים היא כוח מנצח. והיא תמיד היתה. בזכותה נשים הצליחו להגיע  מהתחתיות לצמרת. כמו רות ונעמי.  עד היום יש את המשפילות והמסכסכות,  ויש את המפרגנות והתומכות.  וכשיש אחוות נשים, זו עוצמה מטורפת.

אני מכבה את מכשיר ההקלטה ויוכי מביאה את הספר החדש וכותבת לי הקדשה בפנים. אני אומרת לה שעידן ביתי הבכורה תתרגש… "באמת" היא מכירה אותי? היא שואלת…. בוודאי אני משיבה. את "שבע אימהות" אני מעבירה אל בנותי  במגוון דרכים…  בסוכות כשקנינו בד לסוכה הוא היה מרוצף בתמונות  של מנהיגים מהתנך (כולם גברים כמובן) – אברהם יצחק יעקב, יוסף, ראובן, משה…. לקחנו דפי ציור והבנות ציירו נשים מנהיגות… מתוך הספר. את אסתר ומיכל ובת פרעה ורות ונעמי ….

ואיך הן הכירו אותן? היא שואלת אותי.

אני מספרת להן … מתרגמת לשפתן את "שבע אימהות". בפסח שעבר לקחתי את התנך והקראתי ממנו ממש. דיברנו על המיילדות ועל מרים וכמובן על בת פרעה…
בבית הספר של עידן הקמתי בתוך "מנהיגות הורים" את "ועדת מגדר ומנהיגות" כל חודש אנחנו מתייחסות למנהיגה אחרת ועכשיו, לפני פורים, העברנו מערך פעילות בכיתות שכלל התייחסות ליום האישה ולשורשים של האמירה הנשית האמיצה, הפעילות על פי צו הלב, דרך וושתי ואסתר…

"אני כל כך שמחה שזה ממשיך הלאה אל הילדים" אומרת יוכי.

"אולי תכתבי ספר ילדים…", אני מציעה….

"לא חשבתי על זה…" היא עונה….   "תראי…. אין לי מספיק דמיון. "

ואני המומה. כבר הבנתי ש"תוכה כברה". היא לא אומרת את זה סתם בהצטנעות…. היא מתכוונת לכל מילה.  אני נזכרת ומזכירה לה את הסצנה המדהימה בשבע אימהות. הסצנה בה מיכל עומדת מאחוריה, לוחשת לה והיא כותבת את דבריה… איך הקטע הספציפי הזה וכל הכתיבה בכלל, המחייה את המחשבה ואת הרגש ואת העשייה של האימהות, יכולה להיות מלווה באמירה לגבי חוסר דמיון?

"זה לא בדיוק דמיון", היא עונה "אני חוקרת עליהם ואז אני מדברת איתן…."

אני חושבת על הדברים שלה… "את יודעת…" אני אומרת לה, "אני בעצם מבינה עכשיו ש"זה לא דמיון". המילה "דמיון" פשוט לא מתאימה לזה. יש דברים שאין להם מילים בשפה…. בעצם…. לרוב הדברים החשובים אין מילים בשפה…

אני חושבת על המנהיגות החדשה שהיא מציגה, מנהיגות שמחוברת לעתיד, לילדים ולילדות שיוולדו…. והאמירה שלה לגבי הדמיון מתבהרת עבורי. יש משהו בהווה, בעתיד, שמחובר לעבר. זה שונה כל כך מהדיכוטומיה הגברית, קו לינארי "דולפיני" של חיים, נפרד מהעבר, נפרד מהעתיד. המציאות היא המשכית ואנחנו והאימהות המנהיגות שלנו,  נושאות אותה.
זה לא דמיון.

בניגוד לערבים אחרים, בערב של יום השיחה עם יוכי ברנדס, אני לא מקריאה סיפור לעידן ורז. אני יושבת ליד מיטותיהן ומקריאה להן את ההקדשה שכתבה לי יוכי … ומספרת להן שהיום פגשתי אישה אמיצה… אישה שפועלת על פי הלב שלה גם כשהרוב חושבים אחרת…. אישה שנתנה לי עוד המון כוח, רעיונות ו-משמעות

אלית: שלום מירי, איזה כיף שבאת!
מירי: הי אלית, איזה יופי פה! תתחדשי על הבית. אז זו החצר שבה נערוך את היריד?
אלית: כן, איזו התרגשות! זה כבר ממש קרוב!
מירי: אפשר לראות קצת מהמוצרים שעיצבת?
אלית: הנה משהו ממש חדש שיצרתי עכשיו, לקראת היריד.

מירי: דייי! איזו בובה מתוקה! וזה כל כך את… עם כל הורוד והנצנצים. אבל יש לי הרגשה שבמשך השנים האיורים שלך השתנו. לא תמיד האיורים שלך היו כאלה שמחים ומתוקים.

אלית: נכון, יש בזה משהו. אני חושבת שזה שינוי שעברתי בעיקר מאז שהפכתי לאמא. הבובה החדשה הזו למשל, היא בהשראת חוג הבלט של הבת שלי. בכלל, מאז שבתי נולדה אני מאיירת יותר ספרי ילדים ומוצרים לילדים. אז מה את מביאה ליריד?
*
מירי: אני אביא כמובן את הספרים שלי, והכנתי הדפסים של איורים שלי. הנה, הבאתי להראות לך כמה שכבר מסגרתי.

אלית: אויש, זה מהמם. כל החיות החמודות האלה! את פשוט מצאת לך פינה משלך, עם כל הטבע והחיות.
*
מירי: נכון, אני עושה את מה שאני הכי אוהבת. וזה חשוב בעיני למצוא נישה ולהתמקד בה. ככה את גם בונה לך קהל. במשך השנים הפכתי להיות מזוהה עם הנושא של הטבע לילדים. זה גם טוב מבחינה שיווקית וגם נותן לי המון סיפוק להרגיש שאני משפיעה בתחום שחשוב לי.

*
אלית: אבל גם אצלך היו לא מעט שינויים בקריירה. פעם איירת המון ספרים של סופרים אחרים אבל נראה לי שהרבה זמן לא איירת ספר של מישהו אחר, זה נכון?
*
מירי: נכון מאד. האמת שהחלטתי להפסיק עם זה לגמרי… כיום אני מאיירת רק את הספרים שאני גם כותבת. זו היתה החלטה לא פשוטה, לוותר על ההכנסה כמאיירת.
*
אלית: אז למה בעצם עשית את זה?

מירי: אני אסביר לך. כשאני כותבת ומאיירת ספר בעצמי, הוצאת הספרים משלמת עבור כל ההוצאות של הפקת הספר אבל לוקח זמן עד שאני מתחילה לקבל תשלום מתמלוגים, בעקבות מכירות. לעומת זאת, כשהייתי מאיירת ספר עבור לקוח, קיבלתי את התשלום בתום העבודה. לכן, היה לי קשה לוותר על העבודה כמאיירת. אבל בזמן שאיירתי לאחרים, מצאתי את עצמי מחכה לרגע שבו אוכל סוף סוף להתקדם עם הספר הבא שלי. כמו שאת יודעת, איורים לספר זו עבודה אינטנסיבית וממושכת. ובכל פעם לפני שסיימתי פרויקט אחד, כבר נכנסה ההזמנה הבאה. כך יצא שאיירתי ברצף כמות של ספרים ובמשך כמה שנים לא הצלחתי למצוא זמן לספרים שלי! זה ממש תסכל אותי. עד שלא יכולתי יותר. הבנתי שאני צריכה לכרות את הענף הזה מ"עץ" הקריירה שלי, למרות שזה היה צעד קשה ומפחיד. בהתחלה באמת הרגשתי ירידה בהכנסות וזה היה מלחיץ, אבל זה פינה לי זמן לקדם פרויקטים אחרים, ואובדן הענף הזה בסופו של דבר השתלם. אפשר לומר שהענפים האחרים בקריירה קיבלו יותר מזון מהשורשים והתחילו ללבלב…
*
אלית: אז מהם מקורות הפרנסה העיקריים שלך כיום?

מירי: אני עורכת מפגשים, שעות סיפור, וסדנאות לילדים. מזמינים אותי בעיקר לבתי ספר, גנים, ספריות. ואני מאד אוהבת את זה! חשוב לי להכיר את הילדים, להרגיש את הקהל שלי, כדי שאוכל ליצור עוד סיפורים ואיורים שהם יאהבו.

אלית: את יודעת, גם אני עשיתי שינוי לפני כמה שנים. השינוי שלי היה בנושא התמחור. הייתי לוקחת מחירים די זולים עבור האיורים שלי ועבדתי המון, אבל תמורת הכנסה קטנה. כשהרגשתי שאני כבר מספיק מקצועית, קיבלתי החלטה להעלות את המחירים שלי. ואז, כמו מה שאת מתארת בדימוי של כריתת הענף – גם אצלי, בשלב הראשון, היו פתאום פחות לקוחות ופחות הכנסות וזה היה מלחיץ. אבל החלטתי להמשיך בעקביות עם המהלך ועם הזמן הגיעו לקוחות יותר איכותיים ועבודות יותר רציניות וההכנסה גדלה.
*
מירי: וואו, אלית – איזה יופי המוצרים האלה! תחתיות לכוסות, דפי צביעה, רגע, אלה לא איורים שאיירת מזמן?

*
אלית: כן, זו סדרת איורים ללוח שנה שהכנתי לפני 15 שנים. אבל זה מה שיפה – אפשר להפוך אותם למשהו חדש! פעם לא ידעתי את זה, אבל בזכות העובדה שהתחלתי להתעמק ולהתמצא בנושא זכויות יוצרים – למדתי המון דברים חשובים. למשל, שליוצר יש זכויות מסוימות על היצירה שלו גם אם לקוח הזמין ושילם עליה, אלא אם סוכם אחרת. יש מאיירים שלא יודעים אפילו שהאיור המקורי צריך לחזור אליהם ושייך להם לפי החוק! אז התחלתי לבחור איורים שלי ממבחר האיורים שעשיתי במשך השנים, ולהפוך אותם למוצרים לילדים – מנורות לילה, תמונות, כרטיסי ברכה…
*
מירי: תקשיבי, את ממש הפכת לנושאת הדגל של נושא זכויות היוצרים. את כל כך פעילה בתחום – כתבת על זה הרבה בבלוג שלך וגם ארגנת הרצאות למאיירים עם עורכי דין, יזמת את פרויקט החוזה לדוגמא- שבו עו"ד ניסח חוזה לשימוש של המאיירים ויוצרים אחרים בארץ. כל הכבוד!
*
אלית: כן, זה ממש חשוב בעיני שיוצרים יכירו את הזכויות שלהם. רק ככה אפשר לשפר את המעמד שלנו. אבל גם את פעילה לא פחות למען הסופרים והמאיירים. את עושה כל כך הרבה בתפקיד שלך כמנהלת אגודת SCBWI בישראל! ( SCBWI היא אגודה בינלאומית גדולה לסופרים ולמאיירים לילדים, עם סניפים רבים בעולם. מירי מנהלת את הסניף הישראלי שלה. אלית עוזרת לה, ואחראית על תחום המאיירים בסניף). http://israel.scbwi.org/

מירי: תודה. בעיני מאד חשוב לפתוח לסופרים ולמאיירים הזדמנויות בחו"ל. לא שזה פשוט, ואף אחד לא מחכה לנו שם, אבל כיום יש המון אפשרויות להגיע לעבוד עם לקוחות מחו"ל, שפעם לא היו.
*
אלית: נכון, בזכות האינטרנט העולם פשוט התכווץ. את יכולה לשבת בבית ולאייר ספר שיצא לאור בארה"ב למשל. בשביל זה נסענו לבולוניה יחד, ליריד ספרי הילדים הבינלאומי. וואי, איזה כיף היה!

מירי: נכון, זו היתה חוויה מדהימה. פגשנו מו"לים מארצות שונות, המון סופרים ומאיירים ואין ספור ספרים מכל העולם. כמו שאמרת, העולם כאילו התכווץ ולכן אני שמתי לי למטרה להגיע עם הספרים שלי לחו"ל. שם השוק הרבה יותר גדול משוק הספרים הקטנטן בארץ. הצלחתי כבר עם ספר אחד שלי שתורגם לאנגלית ויצא לאור בהוצאה אמריקאית. ועכשיו אני ממש "יורה לכל הכיוונים"… עובדת בו זמנית על 5 ספרים חדשים, 2 בעברית ו- 3 באנגלית, שאותם אני מגישה למו"לים בחו"ל.
*
ומה איתך, אלית – אני זוכרת שהיו לך בבולוניה פגישות עם מו"לים שהתעניינו בספר הדיגיטלי שכתבת ואיירת.
אלית: נכון. ברור לי שספרים דיגיטליים זה העתיד, אז החלטתי להתנסות וליצור ספר דיגיטלי אינטראקטיבי, עם אנימציות ומשחקים. תקשיבי, זה לדעתי הדבר הכי חשוב – כל הזמן להסתכל קדימה, להיות פתוח לשינויים. אסור לפחד, ולפעמים צריך לקחת סיכונים.
השקעתי המון זמן ומאמץ בפיתוח של הספר הדיגיטלי שלי וזה סוג של הימור, כי אני לא יודעת אם בסופו של דבר הוא יתפרסם ויצליח. אבל זה הימור שהחלטתי לקחת. אני רואה הרבה יוצרות שמפחדות מטכנולוגיה ולא רוצות להתנסות בדברים חדשים ולדעתי הן עושות טעות ועלולות להיתקע בקריירה שלהן. אני חושבת שהפתיחות לשינויים היא אחד המפתחות להצלחה.
*
מירי: את צודקת לגמרי. התנאים בעולם משתנים ויש גם שינויים אחרים – אנחנו משתנות. למשל שתינו אימהות, וברור שקצב העבודה השתנה בעקבות האימהות. יש לנו פחות שעות לעבוד, ואנחנו משתדלות לעבוד יותר מהבית ופחות להתרוצץ בחוץ. כשיש ילדים נוצר גם צורך להגדיל את ההכנסה ולכן אין ברירה – כמו שאמרת, צריך לקחת סיכונים מידי פעם.
*
אלית: אני באמת חושבת שרק אם מוכנים להתנסות בדברים חדשים אפשר להישאר במקצוע מבלי להשתעמם או להתרושש… גם היריד הזה הוא סיכון שהחלטתי לקחת. פעם ראשונה שאני מנסה כזה דבר, אבל מעניין אותי לקחת יוזמה ולנסות דברים חדשים!

מירי: טוב, אליתוש, אני צריכה לזוז. ניפגש ביום שישי!
אלית: תודה שבאת, ממי. אני כבר לא יכולה לחכות…