אימהות וקריירה – עבודה ואהבה

מאת: אסנת חזן, פסיכולוגית ארגונית ומנחת קבוצות.

לא לשכוח: לכתוב צ’קים לחוג הג’ימבורי, לכבס את חליפת הקרטה, למסור את הז’קט לניקוי יבש, להחזיר צלצול ללקוח, לקבוע תור לאורתופד, לקנות מתנה לגרושתו של אחי, לדבר עם הבוס על העלאת שכר, לתאם בייבי סיטר ליום שישי, להכניס את האוטו למוסך לטיפול, לקפל, לנקות, לחנך.

אסנת חזןוזו כמובן רק רשימה חלקית של המטלות ביום שגרתי בחייה של אמא עובדת. בכל רגע נתון נדמה שיש עוד מישהו, שצריך ממני משהו.. אז איך הגענו לג’אגלינג הבלתי אפשרי הזה? והאם ניתן לנהל אותו?

במאמר זה ננסה להבין את המצב הייחודי של אימהות בשוק העבודה, ולגייס כלים ניהוליים שיעזרו לנו להתמודד עם שני העולמות – משפחה וקריירה, עבודה ואהבה.

נשים בעבודה
מאז ומעולם מילאו נשים את התפקידים החשובים כל כך לקיומם של בית ומשפחה, שהפכו מובנים מאליהם, עד שהם נקראו “העבודות השקופות“: ניקיון, טיפול בילדים, כביסה, בישול – כל אלה עבודות שלא מקבלים עבורן הערכה או תגמול. לפי מדד האו”ם, שכר הוגן לקניית שירותים שמספקת אם בתפקידי הבית מגיע לכ-10,000 ₪!

לא רק שאנחנו לא מקבלות שכר על העבודה שאנחנו עושות בבית שלנו, אלא שגם אם נעסוק בעבודות הנתפסות “נשיות” מחוץ לבית לא נגיע לשכר זה. עבודות ה”צוארון הורוד” הן תחומי עיסוק המאויישים ברובן ע”י נשים (כמו הוראה או סיעוד), שבהן השכר נמוך בממוצע לעומת תחומי עיסוק המאויישים ברובם ע”י גברים. ומה יקרה אם נעבוד “כמו גברים”? מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (מרץ 2007) עולה כי במגזר הציבורי, גברים משתכרים בממוצע 17% יותר לשעה, באותה עבודה!. המצב מחמיר כאשר מדובר באקדמאים. גבר אקדמאי משתכר כ- 23% יותר מאשה בעלת תואר זהה. זה נשמע כמעט לא הגיוני, נכון? חשבנו שעברו הימים החשוכים מתקופת הסבתא, שבהם לא היתה לנשים זכות בחירה או רשות להכנס לאוניברסיטה. נשים היום משכילות יותר מבכל תקופה אחרת, ובכל זאת, מרוויחות פחות. חשבנו שהפמיניזם הליברלי כבר השיג עבורנו את השיוויון בין נשים לגברים: מי שיכולה- מתקדמת ומשיגה, אין “תקרת זכוכית”, אין אפליה, נכון? נכון אמא?…

המעבר לאימהות
נשים רבות בישראל בוחרות ללדת בגיל מבוגר יחסית, אחרי שהספיקו ללמוד, לטייל, ולפתח קריירה בטרם נולדו הילדים. בספרו “הולדתה של אם” מתאר הפסיכולוג ד”ר דניאל סטרן את האימהות כמשבר זהות: הזהות האימהית תופסת את מרכז הבמה, בעוד שהתפקידים הקודמים: אשה, בת זוג, בעלת קריירה, בת להורים, אחות, דודה וכיו’ב, נדחקים בשנה הראשונה הצידה, עד שמושג איזון מחודש.

האימהות היא כמו עיניים חדשות דרכן אישה רואה את העולם – פתאום היא שמה לב למדרגות בכניסה לקניון: איך עוברים כאן עם עגלה? פתאום מתבוננת אחרת במעקה המסוגנן עליו חלמה לבית החדש: האם הוא מספיק בטיחותי? פתאום מבינה את גודל הדאגה ואת עומק האהבה, שכנראה כבר ילוו אותה, אותי, כל חיי, אותם דאגה ואהבה שגורמים להורים שלי להסתכל עלי בחרדה אחרי כל שיעול עד היום…

התגלית הפשוטה, כמעט טרוויאלית הזו, שהאימהות משנה אותנו ללא הכר, היא חוויה פתאומית עבור אמהות רבות, כזו שלא יכלו לדמיין או להתכונן אליה בשום דרך.

ואז גם האיזון בבית משתנה
אם זוגיות המתפתחת בתקופת ההשקעה בקריירה יכולה להיות זוגיות שיוויונית-  כשהוא שוטף כלים היא מורידה את הזבל, וכשהוא מגהץ היא מחליפה נורה בסלון, הלידה הראשונה משנה את התמונה. נשים ב”חופשת” לידה אומרות לי- אני כבר בבית, אז לא לסדר לבשל? לנקות? וגם כשהן חוזרות לעבודה, מי יחזור לקחת את הילד מהגן? ומי ישאר איתו כשהוא חולה? ומי זוכרת את כל החוגים? החברים? ותאריכי החופשות של הגן…? וכך פתאום, בלי להרגיש, התפקידים המגדריים המסורתיים נכנסים גם לבתים השיוויוניים ביותר, והמחמאה הגדולה “בעלי ממש עוזר לי” מגלה את האמת: מתי הוא הפך להיות “עוזר” והפסיק להיות שותף?

ומה בעצם אני רוצה?
לחזור לעבודה במשרה מלאה? לעזוב הכל ולהשאר בבית עם הילדים? לעבוד במשרה חלקית?
לפתח עסק קטן שיאפשר עבודה מהבית?
כל אחת מהאפשרויות מושכת אותנו, ולכל אחת מהן תג מחיר: כלכלי, חברתי, אישי…

נשים שהשקיעו בפיתוח הקריירה שלהן, שחוו עצמאות כלכלית, הערכה חברתית וסיפוק מהעבודה, מרגישות בלבול ואשמה לאחר שהפכו לאמהות. כי מה חשוב יותר מחיוך של ילד? ואיך אפשר להפסיד את הצעד הראשון שהוא עושה בעולם? אבל איך אפשר לזרוק את כל מה שעשיתי עד היום? ומה אם אני לא מרגישה סיפוק רק מציצי-פיפי-קקי? והאם מותר להיות אמא טריה ומאושרת, ובכל זאת להתגעגע לחברת מבוגרים בעבודה?

“האישי הוא הפוליטי”
ההבנה שהמצב האישי שלי אינו פרטי, אלא מייצג מערכת חברתית שלמה, ויחסי כוחות בין המגדרים, הביאה אותי ללמוד קצת יותר על פמיניזם- תנועה שמטרתה לגלות את התפיסות, החוקים והמערכות שמשמרים את אי-השיוויון המגדרי, ומתקיימים סביבנו ובתוכנו.

אבל אם זה כל כך גדול, מה אני יכולה לעשות עם זה?

ניהול
קודם כל להכיר בעובדות, ולהסתכל למציאות בעיניים: כאימהות, אנחנו מנהלות מערכת מורכבת מאוד, שבכל ארגון עסקי היתה מקבלת טייטל מכובד, משכורת גבוהה ומזכירה, שתנסה לתאם את היומן הבלתי יאומן… הצעדים הראשונים בניהול דורשים לקבוע מטרות וסדרי עדיפויות: אם אדע לאן אני רוצה להגיע, אוכל לבחור בדרך הנכונה.

אז בואו נתחיל מהסוף – איזו קריירה אני רוצה? ואיזו אמא אני רוצה להיות?

מה אני רוצה להשיג החודש? השבוע? היום?

לכולנו יש רשימה ארוכה של מטלות, אבל מתי באמת עצרתי לשאול- בשביל מה אני עושה את כל מה שאני עושה? האם אני עושה כרגע את הדבר הנכון, זה שמקדם את המטרות שלי?

תכנון דורש השקעה שאנחנו לא מורגלות בה, הרבה נשים אמרו לי “תני לי לעשות, אפילו 10 דברים בבת אחת- את זה אני יכולה”. בשלב הראשון של הניהול את נדרשת לעשות רק דבר אחד: חשיבה.

בשלב השני נבחן את המציאות, ואת המשאבים העומדים לרשותנו: מי יכול לעזור, ובמה? בני משפחה, מנהלים ועמיתים לעבודה, שכנות וחברות טובות או שירותים קנויים- כל אלה מעגלי תמיכה להשגת מטרותי.

רק בשלב השלישי אפשר לגשת לביצוע, ולהוציא את התכנית אל הפועל. אבל רגע לפני שאת מתחילה את המולטי-טאסקינג שאת רגילה בו כל כך, תעצרי לשאול את עצמך: האם אני חייבת לעשות הכל בעצמי? או שאולי אפשר להוציא חלק מהמטלות ל- out-sourcing? פתרונות יצירתיים, כמו להזמין נערה שתשחק עם התינוק בזמן שאני עושה טלפונים לשיווק העסק שלי, לערוך קניות דרך האינטרנט או לעשות כושר כשאני רצה עם העגלה הם רק קצה הקרחון. מה הפתרון היצירתי שלך?

בשלב הרביעי אני עוצרת לעשות בקרה והפקת לקחים – עד כמה התקדמתי לכיוון המטרות שסימנתי? מה השגתי ומה עדיין חסר? מה עזר לי להצליח ומה חסם אותי בדרך? הבנות כאלה מחזירות אותי מחדש לשלב התכנון: האם אני מרוצה מהבחירות שלי? ואולי יש מטרות שדורשות שינוי?

את האיזון בין המשפחה לבין העבודה אני צריכה ליצור ולהמציא כל פעם מחדש, בהתאם לשינויים שחלים בי, ובסביבה- מקום העבודה, הבית והמשפחה. הבחירה היא בשבילי תמצית הקושי והאושר בלהיות אשה, בעלת קריירה ואמא.