אומרים שבאמנות אין כסף ושעם ספרות לא הולכים למכולת. האומנם?
שיחה עם אפרת דה בוטון, אמנית נייר שעובדת עם הארגונים הגדולים במשק. על הקשר בין כסף לאמנות, איך אמנית מנהלת עסק, ומה החלק הקשה בניהול עסק אמנות. את היצירות שלה אתם מכירים מהחיים – פרידה קאלו על שלט בתחנות אוטובוס, איימי ווינהאוס בקמפיין של נעמה בצלאל, סדנאות בארגונים ועוד.
אפרת, הכישרון שלך מדהים, נראה שאת אוספת שאריות נייר, מקפלת וגוזרת, מניחה ומזיזה והופ – הינה הנסיכה דיאנה, נטע ברזילי או וונדר וומן… איך הכול התחיל? איך הגעת לנייר?
האמת היא שמאז שאני זוכרת את עצמי אני מציירת. ממש מהגן. תמיד ציירתי, בצופים ובצבא עשיתי חולצה של סוף מסלול. אחרי שלמדתי בבצלאל עבדתי בסטודיואים לעיצוב ומיתוג, מול מחשב. כשמצאתי קלסר עם המון ניירות צבעוניים התחלתי לגזור ולהדביק. חסרה לי ההתעסקות עם הידיים, להרגיש את החומר, כי עיצוב גרפי ואיור זה רק בתוכנות מול המחשב. זה היה בין לבין, וכשהבוס היה נכנס דחפתי את הניירות הצידה… ככה התחלתי לעשות איורים מנייר.
בהתחלה זה היה בשביל הכיף שלי. לאט לאט התחילו להזמין ממני עבודות. מישהי רצתה כרטיס ביקור עם איור שלה בנייר, המכון בחולון רצו איורים מנייר לאתר… זה היה סביב 2013 משהו כזה.
כשהבן שלי נולד, לפני כמעט תשע שנים, יצאתי לעצמאות והתחלתי להיות פרילנסרית. פתאום ביקשו ממני המון עבודות נייר. הבנתי שאיורים במגזרות נייר זה משהו שלא ממש קיים בארץ. החלטתי שאשתכלל בזה כמה שאני יכולה – הסתכלתי על אמנים מחול ועל טכניקות. הגזירה בנייר מאפשרת לשלב בין האיור שעמוס בהמון פרטים, ובין העיצוב הגרפי שיש בו צורות גאומטריות וקומפוזיציה. נורא אהבתי את זה.
בעקבות הלידה את הופכת לעצמאית?
זה לא קרה ביום אחד שאמרתי 'טוב אני מחר אהיה עצמאית'. זה התחיל כשהייתי שכירה ולאט לאט גדל. תמיד היה בי רצון לעשות דברים משל עצמי. גם כשהייתה לי פרנסה כשכירה בכל מיני מקומות, עשיתי קומיקס לפסטיבל הקומיקס, ומכרתי כריות שציירתי עליהן, פשוט כי זה מילא אותי. אחרי שילדתי לא התחשק לי לחזור להיות שכירה ולעבוד מתשע עד חמש. הלהיבה אותי המחשבה שאני יכולה באמת להתפרנס מלעשות את מה שאני אוהבת, ולבחור לעצמי את הלקוחות. הרגשתי שאני רוצה לנסות, ותמיד אני יכולה לחזור להיות שכירה.
את עובדת עם ארגונים עסקיים ומוסדות ציבוריים. זו החלטה אסטרטגית לפנות אליהם לפני שאת פונה ללקוחות הפרטיים?
אני עובדת גם עם אנשים פרטיים שמזמינים פורטרט לבת מצווה וגם עם חברות גדולות. בסופו של דבר זה תמיד עבודה מול אנשים. עשיתי סרטונים לאחת מקופות החולים, אחרי שמנהלת המדיה שלהם הייתה בסדנה שלי, ומשם הכול התגלגל. הרבה פעמים זה שיתופי פעולה עם מעצבים ודרכם עם הלקוחות שלהם, או שסטודיו לעיצוב גרפי שראה את העבודות שלי נגיד באינסטגרם, משלב אותי בפרויקט ללקוח גדול שלהם.
אני ממש לא טובה בלהציג את עצמי במה שנקרא "שיחת מעלית", אני תמיד ממלמלת משהו… הרבה יותר קל לי במדיה דיגיטלית, שם אני לא צריכה לדבר ולהסביר מה אני עושה, אני פשוט מראה. אני מאוד אוהבת אינסטגרם כי זה כל כך ויזואלי. אני מאוד אוהבת לצלם וגם קודם הייתי מתעדת תהליכים של יצירות, לפעמים הייתי מצלמת אפילו את הדפים שבחרתי. יש לי המון חומרים ואני יכולה להסביר ולהראות איך עשיתי חלק מהדברים. למשל, כשיצרתי את פרידה קאלו, אחד המאפיינים המאוד בולטים שלה זה כמובן הגבות, אז עשיתי "אודישן" לגבות – ניסיתי כל מני סוגים, וצילמתי איך זה נראה. אני משתעשעת עם עצמי בתהליך, והצילום הוא חלק מזה.

תשתפי אותנו קצת בתמחור.
הגעתי למסקנה שהזמן שלוקח לי לעשות יצירה, הוא לא פקטור בכלל. יש לי כישרון, והדברים המיוחדים שאני יוצרת. כל שנות הלימוד בבצלאל, וכל הניסיון מכל הדברים שעשיתי נכנסים ליצירה. אני לא חושבת שזמן העבודה חשוב. כשאני נותנת מוצר, למשל פורטרט שהזמינו במיוחד, אז לא רלוונטי בכלל כמה זמן זה לקח לי.
אז מה הקריטריונים לתמחור?
זה תלוי גם בביקוש. לשמחתי רוב הלקוחות שפונים אליי כבר מכירים את העבודות שלי. אז אני לא צריכה לשכנע. אם לפעמים נבהלים קצת מהמחיר, זה סנן ללקוחות שהם לא באמת רציניים. אני שמחה שלקוחות שכבר כן מזמינים סומכים עליי במאה אחוז. הם ראו את המחיר, הם ראו את הסגנון, ואני אומרת מראש שזה לא כמו צילום, זה הסגנון שלי – יותר חופשי והומוריסטי. גם אם יש דברים שאני צריכה לתקן או לשנות, זה תמיד ברוח טובה, ומתוך המון כבוד ליצירה. גם אני כשאני באה לעשות את זה, אני נורא רוצה לשמח אותם ושיהיו מרוצים, ואני מתרגשת איתם. מי שמגיע אליי זה אנשים שאוהבים את העבודה שלי, אז אין כל כך משא ומתן.
המשא ומתן הוא דווקא יותר מול גופים ששם זה יותר קשה. זה נכון גם לגוף גדול ועשיר. למשל עשיתי עבודה לחברת משקאות בינ"ל, אז חושבים – 'וואי, בטח הם משלמים…' וזה לא נכון, כי בסופו של דבר יש להם תקציבים, וכמה שהם תכננו להשקיע.
לפעמים אני נותנת הצעת מחיר, ומנסים 'טוב, אבל אם זה יהיה שתי דקות, והאיור הזה יהיה קטן בשני סנטימטר'… אז אני צריכה להסביר שמבחינתי זה לא משנה אם אני עושה חמישה סרטונים או שישה סרטונים, כי זו איזושהי חבילה של עבודה, שאני מושקעת בה. אם אני כבר עושה יום צילום, מתארגנת, משקיעה ומתכננת אז שינויים קטנים זה לא מה שמשפיע על המחיר.
ומעבר לזמן ולמשאבים האחרים שאת משקיעה יש את הערך הייחודי, הכישרון שאת מביאה.
נכון. כיף לעשות עבודה לארגונים גדולים כי זה בדרך כלל פרויקטים עם הרבה איורים או סרטונים, אבל יש ארגונים שגם מתייחסים אליך כאל ספק, ואז אתה אומר – אבל אני לא ספק, אני אמן. אבל אני גם הספק. אני כן צריכה שהם יהיו מרוצים. אז מאוד חשוב לדעת מה הערך של האמנות שלך, ומצד שני לא להיות מנותק – אתה גם ספק, וזה בסדר.
יום אחד אני מציגה בתערוכה ויום אחר אני עושה סדנה למסיבת רווקות, וזה סבבה. לפעמים צריך לשים את האגו בצד, ולא לחשוב יותר מדי על הגדרות – 'אני אמנית, אז מה אני אעשה ככה?' אם זה עושה לך טוב, וזה גם מפרנס אותך – אז למה לא? זה גם יכול להביא המון דברים. פעם השתתפתי באיזשהו יריד לראש השנה, ציירתי על ספלים ומכרתי במחירים סמליים. זה באמת היה הכי שכונתי וקטן, הכי לא זוהר, אבל הייתה שם מישהי שהתלהבה וקנתה ממני ספל. ואז היא אמרה שהיא מנהלת משאבי אנוש באיזושהי חברת הייטק. היא הזמינה ממני 500 ספלים, ואחר כך גם סדנה. צריך להיות בראש פתוח, אף פעם אי אפשר לדעת לאן הדברים מתגלגלים. בסופו של דבר באמת הכול אנשים – גם ארגונים וגם אנשים פרטיים.
מה המסר שלך לאמנים שחושבים להקים עסק?
קודם כל שיוודאו שהם אוהבים מאוד את מה שהם עושים. להיות מוכנים לעבוד מאוד קשה. העבודה הקשה היא לא היצירה אלא כל המסביב – השיווק, לפגוש אנשים ולספר על עצמך… לי יש גלויה עם האימג' שלי – וזה נותן לי קצת ביטחון לגשת, לתת אותה ולהציג את עצמי. זה לא בא לי בטבעיות אבל אני יודעת שזה מאוד חשוב. התמזל מזלי שהעבודה באמת ממלאת אותי. אני משקיעה בה אנרגיה, אבל זה גם ממלא אותי ונותן לי אנרגיה.
איפה הקורונה תופסת אותך?
בהתחלה לא הייתה לי כמעט עבודה, עשיתי סרטוני הדרכה כאלה ל DIY ליצירות שעשיתי עם הילדים בבית, פשוט תיעדתי והעליתי. ואז התחילו לפנות אליי, מחברת תחבורה ישראלית גדולה וכל מיני. זה הכניס עניין ונתן סיבה לקום בבוקר. אני יודעת שלפעמים אומרים "כשיהיה לי זמן פנוי אני אעבוד על האתר, אני אכתוב ספר קומיקס…" אבל אצלי זה לא הולך ככה. כשאין עבודה יותר קשה לי, ודווקא כשיש המון דברים אני עושה פי שתיים.
הייתה תקופה שעשיתי עבודות קטנות, אנשים התחילו להזמין פורטרטים. התארחתי בתוכנית בוקר של יואב וגלית, בפינה על עסקים קטנים שנפגעו בקורונה, ואז המון אנשים פנו אליי. בחודשים האחרונים הכנסתי את עצמי לאטרף של שיווק. בהתחלה לא האמנתי כל כך בסדנאות בזום, חשבתי שזה לא יתאים לדברים שאני עושה. אבל ארגונים הזמינו ממני אז אמרתי יאללה – אני אעשה! מדהים אותי תמיד שכשאני באנרגיה חיובית מרגישים את זה, ויותר מתקשרים; וכשאין לי כח – אז גם פחות פונים אליי.
מבט קדימה, יש לך תוכנית? את יודעת איפה תהיי בעוד שלוש או ארבע שנים?
האמת היא שלא, אני עסוקה ביום יום. אני מאוד רוצה להוציא ספר ילדים, לכתוב ולאייר, ולחזור לקומיקס, ויש עוד הרבה דברים…
תודה לאפרת על ידע, עצות וחכמה מעשית למי שמקימים עסק בכלל, ועסק בתחום האמנות בפרט. אתם מוזמנים לגלוש לאתר של אפרת [קישור] לעקוב אחריה באינסטגרם, לספוג השראה וללמוד.
מוזמנים גם הקשיב לשיחה עם אפרת, ולשמוע מה קרה כשהעיזה להציג את עצמה במפגש מקרי במוזיאון, איך מסבירים לבוס שיוצאים לעצמאות ולמה סדנאות בזום הן כן סוג של מפגש אנושי. כל זה בפודקאסט 'עצמאית' מגולדה הבית לעסקים.