ראיינה וכתבה: ענת שטיין, סטודיו ארמדילו
עופר מור, מעצב מוצר והבעלים של סטודיו 'סוס ועגלה' בקדימה, למד איתי במחלקה לעיצוב בחולון, זה היה עוד בשנות ה-90 של האלף הקודם. עופר תמיד נחשב כמי שיכול לעצב כל צורה מעץ, החומר האהוב עליו. הוא פתח אחרי הלימודים דוכן בנחלת בינימין, לשם הגיע פעמיים בשבוע עם מכונית הדה-שבו התכולה שלו והציע את מרכולתו- מוצרי עץ עם מראה ייחודי וצבעוניות אופיינית. כך הפך לאחת הדמויות הקבועות והמוכרות ביריד הססגוני.
אם מדברים על הקמת עסק כהגשמה עצמית, הגשמת חלום, מסתבר שליין המוצרים העצמאי והדוכן לא היו המילה האחרונה מבחינתו, בשנים האחרונות פיתח והקים ביחד עם ענבל בת זוגו עסק חדש מיוחד וממותג היטב- 'סוס ועגלה'. בית מלאכה לבניית סוסי עץ בהזמנה וסדנאות נגרות לקהל הרחב.
הי עופר, אני שמחה על ההזדמנות לשאול אותך כמה שאלות שמסקרנות אותי כבר הרבה זמן, אנחנו מכירים הרבה שנים, השינוי וההתפתחות שעשית בשנים האחרונות מאוד מרשימים, ועם זאת- הכל נראה מאוד אתה, הפשטות, הנוסטלגיה, העץ…
מתי ואיך נולד הרעיון המבריק לפתח את האהבה שלך לסוסים – לעסק 'סוס ועגלה'?
עופר: "מאז ומתמיד היה לי חלום לבנות סוסי נדנדה, גדלתי בצילה של חוות סוסים משפחתית וכנראה ששם ספגתי את העניין.
כשהייתי במדרחוב עבדתי בנוסף גם מול משווק, עיצבתי וייצרתי כמויות די גדולות של מוצרים לבית, בעיצוב עממי, פשוט, צבעוני שנמכרו ממש סבבה. עבדנו כך כמעט 6 שנים וכולם היו מרוצים: אני, המשווק והחנויות, העבודה מול המשווק היתה בהתחלה 20% מהיקף העבודה שלי, ועלתה בהדרגה עד שהגיעה קרוב ל-80% מהעסק, עד שיום אחד, בתחילת 2008, אותו משווק פנה לסין והזמין סחורה על פי הדגמים שלי, ביום בהיר אחד נותרתי ללא עבודה, החלטתי לעזוב את המדרחוב ולהגשים את החלום".
לא יאומן! פשוט לקח את המוצרים שלך והעתיק אותם בסין? נשמע כמו סיוט של כל יזם או מעצב, חשבת לתבוע אותו?
עופר: "זה לא עניין אותי, זה יכול היה לגזול כל כך הרבה זמן ומשאבים, מה שעניין אותי זה להמשיך הלאה ולעבוד. מאחר ולא הייתי ילד בתחילת דרכו, לקחתי יועצים מכל הבא ליד, וזאת על מנת להביא פרנסה הביתה, מהר והרבה".
אי אפשר היה לפספס אתכם, שמעתי על סוס ועגלה מכל עבר, שלחתם הזמנות להשתתף בסדנאות, הכרזתם על תחרות עיצוב לילדים, הפכתם ל'מומלץ מפה', ובניתם את סוס הנדנדה הגדול בעולם שנכנס אפילו לספר השיאים של גינס…
עופר: "תיארתי לעצמי שמכירה של סוסי נדנדה בעבודת יד לא תספק לי את מלוא הפרנסה והתחלתי לעצב ערכות של צעצועי עץ לבנייה בסדנאות. הגדרות המיתוג, שיווק ופרסום היו מאד ברורות, ההשקעה הייתה גדולה (אתר, עיצוב גרפי, משרד יחסי ציבור, ניהול מועדון לקוחות..), כל ההתחלות קשות,עברנו מעל חצי שנה כמעט ללא הכנסות ועם הוצאות והשקעות מאד גדולות.
הדרך היתה ברורה ומהר מאד נולד הרעיון ליצור באז תיקשורתי. אחד מחבריי שתמכו בי לאורך התהליך שאל אותי האם יש סוס נדנדה גדול בגינס? ומפה הענייניים החלו להתגלגל. גם פה נעזרתי ביועצי שיווק שונים, המהלך היה מאד מורכב: גיוס ספונסרים, קבלת האישורים מול גינס, פנייה למשרדי הממשלה, גיוס ותמיכה של יהודים בעולם. אחד הדברים היפים שעשינו היה לשתף ילדים בבניית הסוס, תמורת 30 שקלים השתתפו אלפי ילדים בבנייה. את הכסף אספנו ותרמנו לעמותה שתומכת בילדים מוגבלים, צירפנו לשיא ולחלום הרבה מאד ילדים שהם שותפים מלאים למיזם ומבחינתי ומבחינתם הם חלק משבירת השיא".
האם ההתפתחות של 'סוס ועגלה' היתה מתוכננת, או שדבר הוביל לדבר?
עופר: "ההתפתחות הייתה ועודנה מתוכננת, גם היום אני בבדיקות ובנייה של מספר תוכניות עסקיות לאן להמשיך? הדבר המהותי והחשוב הוא באמת כמו שתיארת: לא לאבד את הקסם, הפשטות, החלום!"
הדברים שאתה עושה נראים תמיד מזוהים עם האישיות והדברים שאתה אוהב, עבודה בעץ, נסיעה ברכב יוצא דופן, וכעת- סוס ועגלה. איך המוטו הזה מסתדר עם עולם המסחרי, התחרותי, בו עסק צריך לשרוד?
עופר: "איני חותר להיות איש עסקים ממולח, אני עושה את הדברים עם כל הלב והנשמה, נהנה לסירוגין מהשקט שבעיצוב, ביצירה ובתכנון ומאידך מהמולת הילדים, ההדרכה והעברת ערכים של עבודת יד, תהליך, הגשמה…
הפיתוי להתפתח ולגדול אורב בפינה, וכל פעם אני צריך להזכיר לעצמי מאיפה מגיעה ההנאה האמיתית. כמו לדוגמא ממכונית הדה-שבו שהזכרת, שאוטוטו אנו חוגגים 30 ביחד, אני חי את החלומות עד הסוף, בניגוד להרבה אספני רכב ששומרים את הרכב בנפטלין אני חי את האוטו, עובד איתו, ונהנה ממנו.
מצד אחד דובר באמת הרבה על הרומנטיקה שבעסק כמו שלי, מצד שני ניהול עסק עצמאי לא תמיד אפוף בקסם ורומנטיקה ובטח גם את יודעת שפעם אנחנו על הסוס (תרתי משמע) ופעם למטה במקום נמוך וקשה. התחרות אף פעם לא הטרידה אותי, אני חושב שיש מקום לכולם, ואם אתה עושה את הדברים עד הסוף, מדויק, אם החזון ברור, הדרך בטוח מעניינת וההצלחה מובטחת".
באחת הכתבות עליך מצאתי את הציטוט: "ועופר – האיש והעגלה – התאבד על האהבה שלו כמו שרק אמנים יכולים." מה האיזון בין הדחף הרומנטי הזה, לבין שיקולים רציונאלים ומתודיים של פיתוח עסק?
"היום לומדים את תהליך ההקמה והמיתוג של 'סוס ועגלה' במספר מוסדות שעוסקים בהוראת שיווק ואני דוגמה אמיתית ואותנטית לתהליך שיכול לעשות עסק קטנטן של אדם אחד שעוסק בעבודת יד בדרך להשגת חשיפה ופרסום בהיקף בינלאומי כמעט ללא כל השקעה כספית"…
בחנוכה האחרון, הצטרפתי עם איתן בני לסדנא, איתן בחר לבנות משחק 'אנגרי בירד' מעץ, נראה שהמסר החתרני של עופר בפיתוח הקיט הזה נקלט היטב אצל בן ה-6 "כך אוכל לשחק באנגרי בירדס גם כשאין מחשב" הוא אמר. במשך 3 שעות עבד בריכוז ובנחת, שייף, הרכיב, צבע. בצהרים, לקראת סוף הפעילות, עופר הזמין את הילדים שעבדו בסדנא באותו יום לבקר את סוס הנדנדנה הגדול בעולם, להתנדנד עליו ולשמוע את הסיפור.
עופר: "אחד הדברים שמושכים את הילדים וההורים להגיע שוב ושוב לסדנאות הוא הליווי האישי , ההדרכה שמתבצעת שונה מצעצוע אחד למשנהו ומתבצעת בעיקר על ידי ועל ידי אשתי ענבל שהיא שותפה מלאה לכל התהליך המרתק שעברנו, כשילד או מבוגר מקבל הנחייה מהאמן/מעצב/שובר שיא גינס בעצמו, הוא מעריך ומוקיר את הידע והניסיון של האדם שמולו"
מה הדבר הבא?
עופר: "בתקופה האחרונה הייתי מעורב בכמה פרויקטים מורכבים מול ארגונים, חלקם בשיתוף עם חברי, חנוך פיבן המאייר. אני עובד עכשיו על מיתוג שמי, 'עופר מור', כמעצב ואמן שיכול להרים פרויקטים מורכבים וחד פעמיים"