מכון אדלר וגולדה חוגגים את יום האישה

איך עושים גם וגם וגם? איך משלבים בין כל התפקידים? איך מוצאים את עצמנו בין המשפחה לקריירה, בין הכביסה לפנאי, בין הרצון לתת גם לעצמנו וגם לסובבים אותנו? ומה, לעזאזל, עושים עם ייסורי המצפון?!

התכנסנו כולנו, כ 75 נשים עובדות, בשביל לבחון את השאלות האלה ולנסות לתת להן תשובות חדשות, להבין תובנות אחרות ולהתבונן דרך פריזמות שונות.

וזה מה שיצא:

נסיה שטרסבורג קיסר –

נסיה שטרסבורג - יועצת ראש העיר למעמד האישה בכפר סבא

יועצת ראש העיר כפר סבא לקידום מעמד האישה, פתחה את האירוע עם כמה נתונים מעניינים על נשים לכבוד יום האישה הבינלאומי:

  • רמת המודעות המגדרית עלתה בכל ענפי המשק ברמה המקומית והלאומית ויש יותר נשים בתפקידים בכירים במשק ובפוליטיקה.
  • שנת 2013 הייתה שנת הנשים בכלכלה הישראלית: בראש רוב הבנקים הגדולים עומדת מנכ"לית, בראש בנק ישראל עומדת לראשונה נגידה; משרד האוצר זכה למנכ"לית;  בכנסת מכהנות 27 ח"כיות לעומת 23 בכנסת הקודמת; במישור המוניציפאלי יש מגמת עלייה מתמדת.

ועם זה שחלק מהחסמים החברתיים הוסר, עדיין יש לנו עולם לשנות והתנהלות חברתית לשפר:

  • מספר הנשים בתפקידים בכירים בשירות הציבורי קטן.
  • בהייטק יש רק כ-30% נשים.
  • שכר הנשים במשק נמוך ב-34% משכר הגברים – פער השכר המוביל במדינות המערב – על אף ששיעור ההשכלה גבוה יותר בקרב נשים.


חוה ניסנבוים –

חוה, יועצת עסקית ומנהלת אתר גולדה הציגה מודל לפיו האישיות של כל אחת מאיתנו היא שילוב של העדפות מנטאליות. בדומה למי שיש לו שתי ידיים, אבל רק אחת היא דומיננטית, כך לאנשים יש העדפה לשימוש בהתנהגות מסויימת ולא אחרת או בדפוס מחשבה אחד ולא אחר.

המודעות לכל ההעדפות המנטאליות (גם אלו שפחות טבעיות לנו) מאפשרת לנו להשתמש בהעדפה המתאימה יותר בסיטואציה מסויימת.

לדוגמא. יש נשים שמעדיפות לקבל החלטות מה'לב' ויש שמקבלות החלטות מה'ראש'. מי שנוטה לקבל החלטות מהלב מייחסת חשיבות גבוהה לערכים ולדעות של אנשים ומנסה להימנע מקונפליקט. מי שנוטה לקבל החלטה מהראש משימתית, בעל חשיבה מאורגנת ולוגית. מנתחת אינפורמציה באופן אובייקטיבי וביקורתי

חוה ניסנבוים, ייעוץ עסקי

חוה סיפרה על עובדת, נקרא לה שרון, שלקחה כל משוב ללב. מכיוון שהיה שם יותר מדי מהרגש ופחות מדי מהאובייקטיבי, שרון נפגעה תכופות מהממונים והקולגות בעבודה והיא חשבה לעזוב. כדי ליצור שינוי, ולהצליח להתמודד עניינית, שרון למדה לאזן בין הראש הלב.

איזון בין הראש ללב

חוה הציעה לקרוא את הכתבה של רוני לנגרמן-זיו ב-ynet "די לטירוף!" שם היא מציעה ליישם מושגים מעולם ה'ראש' בחיי המשפחה, ולא רק מושגים מ'הלב'.

כדי שנוכל לראות גם את מה שאנחנו מחמיצים חוה הציעה להיעזר או להתייעץ עם אנשים שרואים את העולם בדרך אחרת, דרך משקפיים אחרים. לדוגמה, אם את מעדיפה למקד את תשומת לבך בעתיד, באידיאל וברצוי, העזרי באדם שמעדיף למקד את תשומת ליבו ב'כאן ועכשיו'. אדם זה יסייע לך לקבוע פרקטיקות יעילות להגשמת החזון, לעקוב ולוודא שאת נצמדת לדרך.

איזון בין ההוה לעתיד

ארוע יום האישה 2014

הפאנל –

עסק בשילוב בין משפחה, עבודה ופנאי והנחתה אותו מנכ"לית מכון אדלר, אסנת הראל – בעצמה אימא לשלושה בנים וסבתא לארבעה נכדים. בפאנל השתתפו: יעל אדמי – מנהלת בכירה באלביט, מהנדסת תוכנה ואימא ל-6 ילדים; שירלי רם עמית – מנחת קבוצות הורים, מאמנת אדלריאנית, מפתחת משחקים משפחתיים ("מגרש ביתי") ואימא לשלושה ילדים; ורוני לנגרמן-זיו – עיתונאית בתחום ההורות, מאמנת אישית בהסמכה ממכון אדלר, ואימא לשני בנים.

היה מרתק לשמוע איך כל אחת מהנשים מיישמת את המושגים האדלריאניים בחייה וככל שהדיון התקדם, המושגים התרחבו וקיבלו משמעויות עמוקות.

אסנת הראל

מאמינה שהמשפחה היא הגרעין, שבה מוטמעים הערכים הבסיסיים ומתוכה נשלחים הילדים להיות אזרחים במדינה. לכן, המשפחה היא הבסיס של כל חברה, וחוסנה של החברה.

לכן חשוב, היא אומרת, שמוסדות החינוך במדינה, והמעסיקים, יראו את המשפחה כשותפה להצלחה, להחלטות להתנהלות, ואת האינטרס המשותף של כולם – הורים, מעסיקים ומוסדות מדינה – ליצור איזון מרבי בין החיים הפרטיים (משפחה, חברה ופנאי) לבין העבודה ומסגרות החינוך.

אסנת הראל, מנכ"לית מכון אדלר

נכון להיום, העבודה התובענית, התחרות המתישה, החופשים ושעות הפעילות במוסדות החינוך ותשתיות השירותים לאזרח – כולם אינם מסונכרנים ואינם מאפשרים איזון. חוסר האיזון הזה גורם למצוקה, למתחים, לשימוש אדיר בתרופות הרגעה ונוגדי דיכאון, היעדרויות ומחלות ובעיקר – תחושת תיסכול גדולה.

אסנת חושבת שצריך לפעול ביחד ברמה הלאומית, העסקית, החינוכית והפרטית – לחשיבה על עדכון המבנים כך שיאפשרו חזרה לאיזון שיאפשר לכולנו פריחה וצמיחה.

מישהי מרימה את הכפפה?

 

רוני לנגרמן-זיו

דיברה על רגשי האשמה שמלווים אימהות עובדות והדגישה את נושא הבחירה, על הרווחים והמחירים שבאים איתה.

רגשות אשם, היא חזרה על המשפט הידוע, כנראה נולדים עם הילדים – כי כשיש עוגה אחת שהיא 100% מהזמן שלי ואני צריכה לחלק אותה לפלחים שונים, אי אפשר לעשות 100% בכל דבר. הבעיה היא שכשאנחנו פועלים מתוך ייסורי מצפון, אנחנו לא פועלים מהאמת שלנו או מהערכים שלנו. אנחנו פועלים מתוך רצון לפצות, במקום לבוא ממקום אמיתי של אהבה ורצון לנתינה. כל המעגל הזה אינו בריא לאף אחד מהצדדים, כי אין בו שום ערכים חינוכיים.

במרכז, רוני זיו לנגרמן

אחד המשפטים הראשונים שלמדתי כאימא, היא שיתפה, הוא: כשאימא מאושרת – המשפחה מאושרת. וגם ההיפך נכון: כשאמא עצבנית ולחוצה – כל הבית עצבני. לכן, כמו שאומרים לנו במטוס לחגור קודם את עצמנו ואחר כך את הילד, כך גם בהורות: כדי לשמור על השפיות, חשוב לדאוג קודם כול לעצמנו. כשהצרכים הבסיסיים, הרגשיים, ההתפתחותיים שלנו מסופקים, אנחנו יכולות להתפנות, להיות סבלניות, להכיל ולעודד גם את בני המשפחה.

זה, היא סיכמה, בנוסף למשפט הכי מרגיע שלמדה באדלר – "האומץ להיות בלתי מושלמת" – נותנים לה את הפרופורציות שהיא צריכה בשביל התמודד עם הקונפליקטים שכל אימא עובדת נתקלת בהם.

שירלי רם-עמית

דיברה על הדימוי האימהי, וכמובן, איך לא – על רגשי האשם.

שירלי רם עמית

היא סיפרה שכאם צעירה היא בחרה, בשנים מסוימות, לעבוד שעות רבות מחוץ לבית, וגם לטוס לחו"ל במסגרת העבודה. המצב הזה העלה אצלה תמיד את השאלה אם זה הופך אותה לאימא פחות טובה.

והיום, יש לה גם תשובה לשאלה הזאת: "בדיעבד אני יודעת שילדיי, שטופלו היטב ע"י אביהם ובני משפחה אוהבים, לא נפגעו מכך כהוא זה. מי שכן נפגע היה הדימוי העצמי שלי כאימא, ואולי גם הדימוי הציבורי שניזון באופן מבלבל מהערכה ("איזה ג'וב נהדר יש לך"), שיפוטיות מוסווית ("אבל איך הילדים עוברים את זה?") והערצה בלתי מוסווית לבן-הזוג הגיבור, ש"הסכים" שאסע.

"רגשי האשם שסחבתי איתי לא הפכו אותי לאימא יותר טובה, אבל הם הפכו אותי בוודאות לעובדת פחות טובה, משום שבמקום להיות במאה אחוז במקום שבו הייתי, הם משכו אותי למקום שבו לא הייתי.

"ברגשי אשם, אני יודעת היום, יש תועלת רק אם הם מהווים מנוף לשינוי. אם הם מזכירים מה חשוב באמת, ועוזרים לבחור או לעשות את "המעשה הנכון". במקרה כזה הם כנראה יפסיקו להיות רגשי אשם ויהפכו לתובנה, ואולי גם לפעולה.

"אבל כשהם משמשים רק כתג שאומר 'לפניך אישה עובדת שהיא גם אם מיוסרת', הם מזיקים פעמיים: לנו, האימהות הם מאפשרים למרק קצת את המצפון מבלי לקבל אחריות אמיתית על הבחירה שלי; ולילדים הם מעבירים את המסר: אני יודעת שאני מאוד לא בסדר כלפיכם, ונורא לא נעים לי אבל אני בוחרת בכל זאת להמשיך בדרך הזו". שתי אמירות שלא עושות טוב לאף אחד.

"אז היום אני יודעת כמה דברים שלא ידעתי אז:

  • שכשאני בוחרת במשהו, אני בוחרת גם במחירים שמגיעים איתו.
  • שמושלמת כבר לא אהיה. אני ממש בסדר, ולפעמים בסדר גמור, ואפילו (פה ושם) מצוינת, אבל הכי חשוב לי להיות וגם לרצות להיות, במקום שבו אני נמצאת.
  • שהחיים ארוכים ובחירות שנראו פעם קריטיות יכולות גם להשתנות. יש בזה משהו מרגיע, מבחינתי.
  • שיש אנשים שמוכנים ויכולים לעזור, והם אפילו עושים עבודה לא פחות טובה ממני. איזה מזל."

יעל אדמי –

שמעבר להיותה אימא ל-6 ומנהלת פרויקטים באלביט, גם עסוקה מאוד בעשייה חברתית, הוסיפה לדיון את מושג האחריות.

יעל אדמי, יו"ר הועד מנהל, מכון אדלר

יעל דיברה על חשיבותה של האחריות והבחינה בין אחריות לקורבנות. היא הרחיבה את מושג האחריות כשדיברה על אחריות למעגלים בהם אנו חיים ולקהילה הרחבה, לא רק לבני ביתנו. והיא סיפרה שכשהיא יוצאת בערב לגשר בין קבוצות (ערבים יהודים, חילונים ודתיים), היא יודעת שהילדים שלה מתגאים בפעילות שלה ומספרים לחברים שלהם על העשייה הזאת. האחריות הרחבה יותר, הקהילתית, היא מבחינתה מודלינג חשוב לילדיה.

מימין לשמאל - יעל אדמי, רוני זיו לנגרמן ושירלי רם עמית

*

והיה גם מסר אישי לכל אישה –

מסר ליום האישה


וכיבוד –

בהרצאה האחרונה, שרי בראל ובלה בלייכר

סחפו את הקהל עם הרצאתן "לחשוב כמו זברה" ונתנו הרבה נקודות למחשבה – לפיתוח החשיבה היצירתית. בעבר הן כתבו לנו על האסטרטגיות החשובות לחשיבה יצירתית.

לחשוב כמו זברה

יום האישה הוא אחד מתוך 364 ימים, שגם בהם כולנו מתמודדות עם הנושאים שעלו כאן. אנחנו מזמינות אתכן לקחת לפחות אחת מהתובנות שעלו כאן ולעבוד איתה לאורך השנה. ביום האישה הבא נתראה ביום עיון נוסף, ותוכלו לבדוק עם משהו השתנה בזכותה בשנה שחלפה

השאר תגובה

הערה
שם