מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול

מאת: חוה ניסנבוים

אם אתם מחפשים כיוון תעסוקתי או חושבים על שינוי קריירה, הדרך להשגת העיסוק המתאים לכם (זהות תעסוקתית) נעה, לפי הפסיכולוג מרסיה, בין  מצבים של פיזור, של שעבוד או של חקירה. על האפיונים של כל מצב ועל המעבר ביניהם במאמר הבא

נתחיל מדוגמה. דליה (שם בדוי) היא כלכלנית בחברת נדל"ן גדולה. היא באה אליי כדי שאעזור לה בתהליך של שינוי קריירה. "אני לא מסוגלת לראות את המשרד שלי עוד יום אחד," אמרה לי בדמעות. "אני נחנקת. אני חייבת לעשות משהו אחר." השאלה הראשונה ששאלתי את דליה: "למה בחרת להיות כלכלנית?" היא השיבה: "כי זה מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו." דליה אכן רכשה מקצוע שהיא מתפרנסת ממנו, אך היא לא בדקה האם הוא יתאים לה. זהות תעסוקתית מורכבת משני שלבים: א) חקירה ב)מחוייבות. דליה קיבלה על עצמה מחוייבות ללא חקירה מוקדמת.

הפסיכולוג ג'יימס מרסיה הגדיר בשנת 1967 משיגי־זהות תעסוקתית כאנשים שעברו שני תהליכים: חקירה והתחייבות.

להיות עו"ד כמו אימא?
חקירה היא תקופה שבה אדם בודק אפשרויות שעשויות להיות הייעוד שלו בחיים. הבדיקה היא מורכבת ודורשת בחינה של כל מיני אפשרויות. החקירה הראשונה מתרחשת בגיל ההתבגרות –המתבגר מחפש את עצמו ובוחן הזדהויות קודמות עם אחרים. להיות עו"ד כמו אימא? להקים עסק עצמאי כמו דוד יעקב?

לאורך החיים, החל מגיל ההתבגרות, אדם אמור למצוא תשובות לשאלות הנוגעות למשמעות החיים בעיניו, ולהגדיר לעצמו ערכים החשובים לו. בתום החקירה הזו מגיע שלב הבחירה – מציאת מקצוע שישלב בין הערכים, המטרות והמשמעויות שהגדיר, ויספק לו פתרון מקצועי שיתאים לאישיותו, להתנהגותו וליכולותיו המנטלית, הרגשית והפיזית.

התחייבות לעיסוק המתאים יוצרת הרמוניה פנימית, סיפוק, תחושה של כיוון ואוריינטציה חיובית כלפי העתיד. היא טומנת בחובה תחושת הצלחה מכיוון שהעשייה ממוקדת בכישורים של האדם ועונה על צרכיו.

אמירה אופיינית לאנשים בסטאטוס חקירה המתחייבים להשיג זהות תעסוקתית: "לקח לי לא מעט זמן להבין מה אני רוצה, אבל עכשיו אני יודע במה אני רוצה לעסוק".

ראיונות שנערכו עם נשים משיגות־זהות מלמדים שנשים אלה מעריכות במידה רבה את כישוריהן ונותנות להם מקום מכובד באישיותן. הן ממקמות את העבודה במקום ריאלי ביחס לתחומים אחרים, כמו בן זוג וילדים. האיזון שהן משיגות בין תחומים השונים בחייהן מאפשר להן צמיחה בהם. בעבודה הן מתוארות כפרגמטיות וריאליות, שאפתניות ומכוונות להצלחה אישית (לא לתהילה או לסטאטוס). נשים שהשיגו זהות תעסוקתית עשו זאת לאחר שחוו חקירה פעילה שעזרה להן לענות על שאלות משמעותיות בחייהן או לאחר שעברו ממצב 'משועבד'.

הוריי רצו שאהיה מהנדס
מרסיה מגדיר "סטאטוס משועבד כמצב שבו אנשים התחייבו למקצוע או לעבודה בלי שחוו חקירה.

אמירה אופיינית לאנשים משועבדים היא: "מעולם לא שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות למחייתי. ההורים שלי רצו שאני אהיה מהנדס וזה מה שעשיתי".

סטאטוס משועבד יכול להיווצר, למשל, כשהורים שלוחצים על הצעיר למצוא עבודה מיד לאחר הצבא (ולא מאפשרים לו חקירה של אפשרויות תעסוקה. השאלה 'מה מתאים לי?' אינה נשאלת כלל), או כשלהורים יש עסק משפחתי והם מנתבים את ילדיהם מגיל צעיר לניהול העסק בבגרותם, או בגלל רצון ליוקרתיות או לתגמול במקצועות כמו רפואה, עריכת דין או מחשבים.

דליה היא דוגמה לטיפוס משועבד. היא בחרה לעסוק במקצוע מתגמל, בלי שחקרה את כישוריה ואת צרכיה. ערכים כמו יצירתיות ומימוש כישרון לא עלו על הפרק, על אף שהיו בה.

לאנשים משועבדים יש צורך גבוה באישור המשפחה. הם מבקשים לרצות את המשפחה שלהם ולעשות את מה שמצופה מהם – להיות הילד הטוב והאהוב. אנשים משועבדים מתוארים בעבודה כבעלי מוסר עבודה גבוה, אחראיים ומסוגלים. הפרפקציוניזם שלהם ומידה גבוהה של התכוונות מביאים אותם לרמה גבוהה של הצלחה. עם זאת, מחקרים מלמדים שמסירותם גובלת בנוקשות ובחשד כלפי שינוי. זאת ועוד, הניסיון להתאים עצמם לעבודה ולסביבה שאינן תואמות את הצרכים ואת הרצונות הייחודיים שלהם מעייף, מתיש ושוחק. משועבדים יכולים להשיג זהות תעסוקתית אם יכירו את עצמם ויבטאו עשייה מקורית משלהם, בידיעה שלא יקבלו אישור או תחושת ביטחון מהמשפחה או מבן הזוג. הם צריכים ללמוד לסמוך על הסמכות שלהם ולא על זו של קרוביהם. אם יטילו ספק ויקבלו החלטות עצמאיות יוכלו לפתח זהות עצמאית.

בתהליכים קוגניטיביים אופיינו המשועבדים ככאלה שהצליחו במידה מועטה לשלב רעיונות ולחשוב אנליטית. הם נטו לטעויות בשיפוט בגלל שהקדישו תשומת לב מועטה והיו שותפים להשקפה שיש ודאות אחת מוחלטת. מתבגרים משועבדים נוטים להשתמש באוריינטציה נורמטיבית לבניית תחושת זהות – הם מסתגלים לציפיות של אחרים (המשמעותיים עבורם) ועסוקים בשמירת מבנה הזהות הקיים שלהם. המשועבדים יותר מאחרים, מכוונים לצרכי האחרים רק בהתייחס ליכולת שלהם לטפל. אנשים בקבוצה זו גילו באופן שיטתי רמות גבוהות של קונפורמיות, של סמכותיות, ושל שימוש בנרקיסיזם הגנתי. משועבדים מסתמכים על אסטרטגיות תלותיות בקבלת החלטות, פתוחים פחות להתנסויות חדשות, משתמשים במיקוד שליטה חיצוני ומכוונים לעתיד הרחוק יותר, בהשוואה לאנשים בקבוצות סטאטוס אחרות.

'נאבקים' למצוא פתרון
המצב ההפוך לשעבוד הוא אנשים שחוו חקירה אך עדיין לא התחייבו. חיילים משוחררים הבודקים איזה מקצוע או חוג לימודים יתאים להם בוחרים לעתים לדחות את ההתחייבות ולטוס למזרח הרחוק.

סטאטוס חקירה, טרם קבלת ההתחייבות, מכונה על־ידי מרסיה סטאטוס מורטוריום (שלב בתהליך ההתבגרות שבו זוכים המתבגרים לדחייה בקבלת החלטות ובמילוי חובות, ולחופש להתנסות בדרך לגיבוש זהות עצמאית, לפי מילון רב־מילים).

אמירה אופיינית לאנשים חוקרים שטרם התחייבו: "אני פשוט לא יודע להחליט מה מעניין אותי או לאיזו עבודה אני מתאים".

אנשים הלוקחים לעצמם פסק זמן, הם אלה שטרם אימצו מחויבות לעבודה או שהמחויבות נחקרת והיא זמנית. הם חווים שבר, מתלבטים בשאלות בלתי פתורות ונאבקים באופן פעיל למצוא פתרון. הם מחפשים, בודקים, עורכים ניסיונות ומתנסים בכל מיני תפקידים. אם תוך כדי ההתנסות תהיה להם הזדמנות להתנסות ולהשתלב בתפקידים שונים זה מזה, יגדל הסיכוי שהם יפתחו העדפות ומחויבות לעבודה. בזמן החקירה העולם נדמה להם כמקום בלתי יציב למדי ובלתי ניתן לחיזוי. הם תופסים את העולם ואת החברה כזקוקים לשינוי. עם זאת, הם מתקשים להמציא פתרונות משום שהדבר דורש זהות־עצמית (לעתים מחודשת), נכונות לוויתורים ומחויבות קבועה. התהליך אינו פשוט ואנשים לא ידבקו בסטאטוס זה זמן רב כי הוא מלווה באי־נוחות ובאי־ודאות רבה.

בתהליכים קוגניטיביים אופיינו סטודנטים בתהליך חקירה כסקפטיים לגבי ידיעות מוחלטות, באופן משמעותי יותר מהמשועבדים. בדומה למשיגי־זהות הפגינו גם הם סגנון קוגניטיבי או פילוסופי או אנליטי. במחקר על בנות מתבגרות, נמצא שגם המשיגות־זהות וגם המשתהות הצליחו לשלב ולנתח אינפורמציה ממגוון פרספקטיבות, בניגוד לקבוצות זהות אחרות.

משתהים ומשיגי־זהות השתמשו בסגנון מוכוון אינפורמציה כדי לבנות תחושה של זהות.

חרדה הייתה משתנה מרכזי המזוהה עם אנשים בקבוצה זו. המשתהים משתמשים בהכחשה, בהשלכה ובהזדהות כדי להשאיר את החרדה ברמה נמוכה יחסית. סטודנטים בחקירה עצמית עמוקה היו מוכנים לעשות יותר משימות שבהן היה עליהם לכוון את עצמם בלי לחפש אישור או תמיכה רגשית.

הבשורה הטובה היא שרוב המשתהים מוצאים דרך לפתור את דילמת הזהות התעסוקתית שלהם ומגיעים לשלב ההתחייבות לגבי העבודה המתאימה להם.

לא ללימודים, לא לעבודה, לא למחויבות
אלה שלגביהם האופטימיות היא הנמוכה ביותר הם אנשים מפוזרים. או כפי שמרסיה מכנה אותם: דיפוזים (משבר=לא, מחויבות=לא).

אמירה אופיינית לאנשים דיפוזים היא: "שום עבודה לא מעניינת אותי ואני באמת לא יודע איזה סוג של עבודה יכול לעניין אותי" .

הטיפוס הדיפוזי אינו מתחייב. לא ללימודים ולא לעבודה והוא גם לא חוקר. הדיפוזי נחשב לטיפוס הפחות בוגר והמורכב ביותר. לאדם הדיפוזי אין עניין במציאת כיוון.

בתהליכים קוגניטיביים אופיין המתבגר הדיפוזי כאינטואיטיבי או תלותי בקבלת החלטות וכנעדר גישה שיטתית לפתרון בעיות. סגנון קוגניטיבי־חברתי זה מתבטא בהשתהות, בהימנעות הגנתית ובהישענות על מוקדי שליטה חיצוניים. דיפוזים קיבלו את הציון הגבוה ביותר בחוסר תקווה.

דיפוזים הפגינו רמות נמוכות של אוטונומיה, של הערכה עצמית ושל זהות.

מאחר שאין להם מחויבויות מוצקות המגדירות את זהותם ואין להם גם עניין ליצור כאלה, דיפוזים נישאים עם הרוח או לאן שהנסיבות מובילות אותם. הם הפגינו רמה נמוכה ביותר של המשכיות לאורך זמן, קושי להסתגל לסביבה האוניברסיטאית וביישנות רבה. דיפוזים הושפעו במיוחד מלחץ קבוצתי וגילו רמות גבוהות של נוירוטיות ורמות נמוכות ביותר של מודעות.

ממצאים אלה מצביעים על כך שדיפוזים בשלב ההתבגרות המאוחרת מאופיינים בהתפתחות פסיכו־חברתית בעייתית.

מעבר מסטאטוס לסטאטוס
מעבר ממצב תעסוקתי אחד לאחר יכול לנבוע מכל מיני גורמים:

• גיל
• מעברים פנימיים
• הקשר היסטורי כמו מלחמה
• אירועי חיים לא נורמטיביים כמו מחלה, אובדן או מפלה כלכלית
• שלב במחזור חיי משפחה כמו נישואים או לידה
• חשיפה לחברה, לתרבות, או לידע אחר, למשל בעקבות טיול
• השפעה של אחר משמעותי, כמו בן זוג
• היעדר יכולת להשיג משהו שרוצים

המעברים מסטאטוס לסטאטוס אינם בכיוון אחד, הם דו־סטריים, והסטאטוסים אינם קבועים. למשל, אדם בגיל 45 שזהותו משועבדת ימשיך כמשועבד אם ימשיך בעבודתו מבלי שחקר האם היא מתאימה לה או שהוא חווה אי שביעות רצון.  אם יטיל ספק במחויבות שלו, יוכל להגיע לסטאטוס חוקר. אפשרות אחרת – כשהמחויבויות הקודמות יאבדו ממשמעותן והוא לא ינקוט צעדים אל עבר מחויבויות אחרות, יהפוך המשועבד לדיפוזי.

אדם שהוא משיג־זהות יכול לשמור על מחויבותו לערכים ולמטרות שחקר בעבר, אבל הוא גם יכול להתחיל בחקירה אם ימצא שהפתרונות הקודמים לא מספקים או כבר לא רלוונטיים. ולעתים, אילוץ חיצוני כמו פיטורים או מחלה יכול להניע אדם לחקירה. פיטורים גורמים לרבים לשקול אלטרנטיבות חדשות (מאחר שעולות שאלות כמו למה פיטרו אותי? מה מתאים לי?) ולשנות סטאטוס. גם שחיקה מקצועית יוצרת פעמים רבות חקירה המאפשרת להגיע לסטאטוס 'השגת זהות תעסוקתית'. אדם שהגיע לסטאטוס חוקר יוגדר כמשיג־זהות אם יפתח מחויבות למטרות ולערכים שחקר בזמן המשבר. הוא יהפוך לדיפוזי אם יוותר על המאמץ למצוא משהו משמעותי להתחייב לו. קרוב לוודאי שהוא לא יישאר חוקר זמן רב כי לתקופה זו מתלווים חוסר ודאות וחוסר נוחות. אך אם המחויבויות הקיימות יאבדו מחיוניותן בלי משבר שקדם לכך, ימצא את עצמו משיג־זהות נע לסטאטוס הדיפוזי.

הדרך להשגת זהות מקצועית היא משימה מאתגרת ומורכבת
אך היא היא הדרך להיות במקום משמעותי ומספק.

לעזרה באפיון הסטאטוס ומעבר לסטאטוס אחר כתבו לחוה ניסנבוים hava@golda.co.il