לכל פרלין יש שם

 כתבתה של אריאלה זמיר לגולדה

גלית אלפרט, השוקולטייר, ומנכ"ל גליתא, חוות שוקולד בדגניה ב', עדיין זוכרת את הלקוח הראשון שלה. הוא היה חבר קרוב מעבודתה בחברת תעופה בה עבדה באותם ימים. "הוא אמר לי שהשוקולדים כל כך מדהימים שהוא חייב לשלם לי עליהם. הוא פשוט הכריח אותי לקחת את הכסף. אני זוכרת שכל כך התרגשתי מזה, שלמחרת הבאתי לו שוקולדים מתנה כתודה על שיום קודם הוא שילם לי על הקודמים".

בתחילת שנת 2003 גליתא ("השם הפרטי שלי עם האות הראשונה של שם המשפחה"), הייתה רק תיק ברשויות וצעדים ראשונים בפיתוח לוגו ומוצרים.

גלית אלפרט (גרושה, 36), לא תיארה אז לעצמה, שהפרלינים שהיא מפתחת, יצמחו יום אחד להיות חוות שוקולד שמעסיקה 31 עובדים, מוכרת למעלה מ-8 טון שוקולד בשנה, ומייצרת מגוון גדול של מוצרים: פרלינים, טבלאות שוקולד, ליקרי שוקולד, ערכות יצירה ועוד.

הצניעות בה התחיל העסק "גיסתי מאיירת והיא עיצבה לי את כרטיס הביקור, וידיד שלי, מעצב תעשייתי, עיצב את האריזות", היה רק פסיק של טעם בדבר הגדול הבא שעוד עתיד היה לקרות: מרכז שוקק פעילות על גדת הכינרת,עם תצפית למפעל, מוזיאון, סדנאות וחנות מפעל, עם למעלה מאלף מבקרים בחודש.

"בהתחלה זה היה משחק", משחזרת אלפרט, "שיחקתי עם הטעמים, הבאתי למשפחה ולחברים. לא מכרתי בכלל. זה היה רק גיבוש של הליין".

"המילה שוקולד "נפלה" לי על הראש"

גיבוש הליין, היה הגיבוש השני בסדרת גיבושים שעברה גלית אלפרט בנושא השוקולד. הראשון מביניהם התרחש ב-1999 עת נסעה עם בעלה דאז לבלגיה "נסעתי לבלגיה מסיבות משפחתיות שבכלל לא היו קשורות לשוקולד. ידעתי שזה הולך להיות פרק זמן ארוך. הייתי אחרי תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית וחיפשתי משהו לעשות עם עצמי בזמן שאהיה בבלגיה. ידעתי שאני לא רוצה תואר אוניברסיטאי כזה או אחר אלא לימודים בשביל הנפש. הייתי בת 27. המילה שוקולד "נפלה" לי לראש שבועיים לפני הנסיעה. לא ידעתי שזה קיים, שזה אפשרי, שיש לימודים כאלה בכלל".

לימודים היו, ועוד איך!. אלפרט מצאה בית ספר פרטי להתמחות בשוקולד וגלידה, שגם היא היום חלק מגליתא ומיוצרת במקום. "למדתי שלוש שנים ב"שאטו מאסר" בשפה הצרפתית. כשיצאתי מהארץ לא ידעתי מילה בצרפתית. תוך כדי הלימודים עשיתי קורס באוניברסיטה, במחלקה לזרים."

הלימודים, על אף שהיו אינטנסיביים מאוד העמיקו את אהבתה הגדולה של גלית אלפרט לשוקולד.  "גיליתי עולם מופלא. שוקולד הוא חומר מופלא שטומן בחובו סיפורים, אגדות, ניחוחות, מיתוסים וטעמים. אין לו גבולות ואין לו תחומים. אפשר לעשות איתו הכול ולפנות איתו לקהלים שונים. בנוסף, גיליתי בתוכי עולם שלם שלא ידעתי שקיים. עולם של חשיבה ויצירה, הרבה – הרבה יצירה וביצוע, והמון המון שמחת חיים. זה אולי הדבר העיקרי שקיבלתי מהשוקולד."

בסוף שנת 2002 חזרה אלפרט לישראל עם ידיעה ברורה שעם שוקולד היא תרצה להתעסק בחיים. "זה עשה לי כל כך כל כך טוב שאמרתי שאת זה אני חייבת להביא לאחרים".

בביתה שבקרית אונו, במקביל לעבודתה כשכירה בחברת התעופה, התחילה אלפרט לפתח מוצרים.

בשנה הראשונה מי שידע על השוקולדים וקנה אותם, הייתה המשפחה הקרובה והחברים הקרובים. בשנה השנייה של העסק המעגלים התחילו להתרחב: חברים סיפרו לחברים והם התחילו להתקשר. "חברה של חברה הייתה מנהלת רווחה שהזמינה שוקולדים לעובדים שלה. וחברה אחרת הציעה לי לבוא לפתוח דוכן בקניון בקרית אונו", בקרית אונו ראתה אותה כתבת ממגזין אוכל שאמרה לה "זה מדהים, בואי אני אעשה עלייך כתבה".

בשנה השלישית כבר חילקה גלית אלפרט את זמנה בין עבודתה כשכירה, לייצור שוקולד בבית ומכירתו בסופי שבוע בדוכנים בקרית אונו, בדיזינגוף סנטר ורמת החייל בת"א.

"לא בעיה ליצור פחדים"

בשנת 2005, שנתיים וחצי אחרי בואה של גליתא לעולם, הגיעה גלית אלפרט למסקנה שזה "Too much לעבוד בשתי עבודות. החלטתי להתמקד בשוקולד ועזבתי את חברת התעופה". חצי שנה מאוחר יותר, החליטה אלפרט שהיא גם רוצה לפתוח מקום משלה.

אבל החלטות לחוד ופחדים לחוד. "פחדתי לצאת מהבית", מתארת אלפרט את התחושה, ומסבירה מדוע "כי יש מלא הוצאות. הכנסות הן תמיד הנעלם הכי גדול. הוצאות הן מדע מדויק.

"הקטע המפחיד", מפרשת אלפרט את נושא הפחדים, "הוא לקחת את ההתחייבויות מבלי לדעת שאת יכולה לעמוד בהן. אני מאמינה גדולה בדמיון אבל אני גם מאמינה גדולה ברגליים על הקרקע. תמיד בכל מהלך שאלתי את עצמי מה אני מסכנת ומה קורה אם הכול קורס.

וזה הטיפ שלי לנשים שמקימות עסק: לא לפחד. להעיז, אבל בצורה מאוד מחושבת. לקחת את הסיכונים מול הסיכויים. כל אחת והעסק שלה. זה משהו שצריך לתכנן. לקחת בחשבון את ההון שאת באה איתו מהבית, את המלאי שאת צריכה להחזיק, האם יש גב כלכלי בבית? ועוד."

למרות הפחדים המשיכה אלפרט בחיפושיה. היא דיברה עם הרבה מאוד ידידים וחברים. "אחד מהם היה תושב דגניה אשר סיפר עלי למזכיר הקיבוץ. מזכיר הקיבוץ התקשר אלי, ואמר לי שיש לו מבנה נטוש שהיה הרפת הראשונה של הקיבוץ ושהוא חושב שהוא יתאים מאוד לעסק כמו שלי. הוא גם אמר, שהם רוצים לפתח את התיירות במקום ושמקום כזה יכול להיות אטרקציה תיירותית.

נולדתי באפיקים (קיבוץ צמוד לקיבוץ דגניה) ומבחינתי זה היה לחזור למקורות, להיות ליד המשפחה, בעמק, בשדות, ליד הכינרת שאני כל כך אוהבת. ממילא בעיר היה לי מאוד- מאוד קשה. גם כשגרתי באזור המרכז חיפשתי מקומות כפריים יותר כמו גני תקווה.

באתי לראות את המקום בדגניה. מצד אחד התלהבתי ומצד שני, כמו כל דבר, המון פחדים – איך אני אעשה את זה ומי יבוא לשם, ומכירים אותי כבר במרכז, וחום אימים פה ביולי אוגוסט – מי יבוא לאכול שוקולד בחום הזה?. מבחינתי זו לא בעיה ליצור פחדים כל הזמן.  וככה במשך חודשיים אמרתי, "'תנו לי לחשוב על זה, תנו לי לחשוב על זה'…היה קיץ וחם. חודשיים הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי.

באחת הפעמים שחיפשתי משהו בבית שלי, פתחתי את אחד הארונות וארגז עם החומר של הלימודים מבלגיה נפל עלי. מהעוצמה, הארגז נקרע וכל החומר נשפך על הרצפה. מה שצד את עיני היה פרויקט הגמר שלי. בפרויקט הגמר הייתי צריכה לכתוב תכנית עסקית על עסק שיום אחד ארצה להקים. אני כתבתי על בית שוקולד וגלידה על שפת הכנרת.

אמרתי לעצמי שזהו זה. זה מה שדמיינתי, ועכשיו יש לי הזדמנות להגשים את הדמיון. הבנתי שאין מה לעשות, מה שצריך לקרות- קורה. למחרת התקשרתי למזכירות של דגניה."

שם לכל פרלין

דגניה ב' נכנסו בשותפות בעלות על גליתא.

שנה וחצי לקח להקים את חוות השוקולד (מתוכם 9 חודשי שיפוץ), ולממש את החזון: "להמתיק לאנשים את החיים וליצור מקום שהוא קודם כל בית. בית שמח ומעניק. "הוא מעניק קודם כל לנו, לעובדים", מפרטת גלית אלפרט,  "אחר כך לספקים ואחר כך ללקוחות. אנחנו כל הזמן אומרים, "תיכנס לגליתא, תיכנס לעולם שכולו שוקולד. תהנה. תשאיר את כל הצרות והבאסה בחוץ. ואחר כך, כשתצא, אתה יכול לקחת את הבאסות שלך או להשאיר אותן אצלנו, יש לנו "מגרסת באסות". השוקולד עשה לי כל כך טוב בחיים והמטרה שלי היא להעביר את זה לאנשים."

הבית השמח, ההנאה והמשפחתיות משתקפים בדמויות שממתגות את "גליתא". "אבל גלית אלפרט, לא מסתפקת בנראות בלבד "העובדות שלי צוחקות שאני מתייחסת לפרלינים כמו ילדים – אני קוראת להם קטנטנים של אמא. כל פרלין שיוצא או כל חפיסה, אני דואגת שלא יישברו ושלא יקרה להם כלום."

המותג שגלית אלפרט מתייחסת אליו כולל גם שם לכל פרלין. "בבלגיה לכל פרלין נתנו שם", מספרת אלפרט מאיפה בא הרעיון, "אבל שם נתנו לפרלינים שמות של מקומות בעולם: אמזונס, השנהב.

אני אהבתי את זה בהיבט של הקשר שזה יצר בין הלקוח למוצר. אדם שאכל משהו והיה לו מאוד טעים, יכול אח"כ להגיד, "תקשיב, תביא לי את 'פרלין האמזונס', בלי לתת הסברים מורכבים.

הסתובבתי עם זה המון זמן כי לא ידעתי איך אני רוצה לעשות את זה.

הלכתי לחבר של אח שלי שהוא קופירייטר ונתתי לו את הרשימה של הפרלינים וביקשתי שיעזור לי לבחור שמות, ושום דבר לא יצא מזה. תקופה ארוכה לא הצלחתי למצוא משהו שיעשה לי את זה.

פתאום, יום אחד חברה הפנתה אותי למאיה סלע שהיא מורה רוחנית ומתקשרת, ושהיום היא גם חברה מאוד קרובה שלי. התחלתי לדבר איתה ולשמוע את השפה שהיא מדברת, שפת האור והאהבה. ואמרתי לעצמי, 'איתה אני הולכת לכתוב את השמות של הפרלינים'. זו הנקודה!- זה ממצה מה שאני רוצה להעביר לאנשים. לא הייתי צריכה לחפש את זה בספרים – זה בא מבפנים.

מה שעשינו", מתארת אלפרט ברמה הפרקטית את התהליך, "זה לקחנו את כל הפרלינים וישבנו מולם, והסתכלנו על כל פרלין, אחר כך, חתכנו אותו והסתכלנו עליו מבפנים, ואח"כ טעמנו, וזרקנו מלא אסוציאציות – דברים שזה מזכיר, מה שזה מעורר בנו והתחושות שזה עורר בי. בסוף הוצאנו קלף על כל פרלין, מתוך עשרות חבילות קלפים שהיו לה שם, ואת כל החומר הזה לקחתי הביתה. ככה נולדו השמות."

"רק יחסי ציבור"

השמות נולדו, השיפוץ הושלם ובראשון באפריל 2007 חוות השוקולד יצאה לדרך.

למרות הצמיחה היפה, השיווק לא היה אגרסיבי.

"האסטרטגיה שלנו מההתחלה הייתה שאנחנו לא מתעסקים עם פרסום, רק עם יחסי ציבור. להביא עיתונאים ולהצליח להגיע ליותר מקומות. זה מאוד הוכיח את עצמו!", מציינת אלפרט.

"פתאום הגיעו אנשים ומחמאות – איזה מקום מקסים עשיתם. אנשים באו לחוויה – לאטרקציה תיירותית. וכשהם טעמו את השוקולדים, הם התחילו לשאול שוב ושוב: איפה אפשר למצוא אתכם במרכז? מכיוון שכבר עבדתי באזור המרכז שלוש שנים לפני, ואנשים פגשו אותי במקומות כאלו ואחרים, התחלנו לקבל המון פניות מאנשים ומחנויות.

מדהים כמה שצמחנו בשנה הראשונה.התחלנו עם מעט מאוד מוצרים ופתאום היה צריך למלא חנות. כל כך הרבה מוצרים נוספו."

לא רק מוצרים חדשים היו בגליתא בסופה של אותה שנה, גם בעלות חדשה נהייתה למקום.

גלית אלפרט ואחיה ניר אלפרט, המשמש כיום כיו"ר הדירקטוריון של החברה, קנו את חלקה של דגניה ב' בבעלות ובכך העבירו את החברה כולה לידיים משפחתיות.

וזה עדיין לא כל מה שהתפתח בגליתא באותה שנה.

במרכז של גליתא, מפותח מאוד הנושא של סדנאות השוקולד למבקרים. גלית אלפרט מספרת איך זה קרה: "התחלתי לעשות סדנאות באיזה קניון וראיתי את ההתלהבות של הילדים. כשפתחנו את גליתא שמנו בכניסה 2 שולחנות. לא ידעתי איך זה יתפוס. הייתה סדנה אחת ואותה עשו כולם, לא משנה באיזה גילאים הם היו.

באוגוסט, 4 חודשים אחרי, ראיתי שאנחנו בקריסה טוטאלית. היה ביקוש מטורף, לא יכולנו לעמוד בזה. אז הבנתי שצריך לעשות עוד סדנאות. תפריט של סדנאות שאפשר יהיה לבחור מתוכו סדנאות למבוגרים (כמו סדנת קרמבו וטראפלס), וכל מיני צורות של שוקולד וסדנאות לילדים (כמו יציקת חיות משוקולד בשני צבעים או מילוי קלתיות שוקולד בקרמים מתוקים), כי אין גבול למה שאפשר לעשות עם שוקולד, לפחות בראש שלי."

הראש של גלית אלפרט לא מפסיק לייצר רעיונות וחושב גם קדימה " עוד סניף אחד בארץ, כנראה במרכז, דברים שאני מתכוונת להוסיף ברמת החוויה במרכז עצמו, ובהחלט אני רואה משהו בחו"ל."

ועד שכל הרעיונות יתממשו, מתפעלת אלפרט מהרעיונות שכבר מומשו: "אני עומדת כל יום מול המקום ומשתאה כי זה באמת לא מובן מאליו בעיניי מה נוצר שם. עשינו השנה שיפוץ נוסף כי לא יכולנו להכיל את כמויות האנשים שהגיעו."