מאת: חוה ניסנבוים, יועצת עסקית
את הסיפור העסקי- ניהולי של מיכל דליות, הידועה כ"סופר נני" מצאתי לנכון לספר לא רק בגלל האישיות המרתקת שלה או בגלל תכנית הריאליטי, שפרסמה אותה, שבה היא מככבת כמדריכת ההורים של המדינה, אלא בגלל הדרך שבה דליות בנתה את עצמה. הדרך שעשתה מאחורי הקלעים עד שפרצה אל אור הזרקורים ביולי 2007.
עשרות מדריכות הורים שסיימו את הלימודים בתכנית של מיכל דליות, יתווספו השנה למעגל העצמאיות. הן רכשו עיסוק אבל לא רכשו כלים לבניית עסק ולקידומו. מיכל דליות החליטה להרים את הכפפה ובנתה איתי קורס פיתוח עסקי. תוך כדי המפגשים עם דליות, נחשפתי לדרך המרתקת שבה התנהלה דליות עד שהפכה להיות המותג שהיא היום.

להוביל תכנית כמו סופר נני זה כמו להשקיע שני מיליון שקלים בפרסום בפריים טיים
לא משנה אם אתן אוהבות את דליות או לא סובלות אותה, "שלושה רבעים מהאנשים אוהבים אותי. היתר לא.
'קשה, מכשפה, השערות שלה…'" מצטטת דליות מהביקורות כלפיה, אם תשכילו לשים בצד את השיער ושאר הטענות, תישארו עם דרך עסקית שתוכלו להעריך.
כשדליות ואני נפגשות בסלון ביתה בתל אביב, אני משתפת אותה במחשבה הראשונה שעלתה לי לראש כשחשבתי מה הקוראים יגידו כשישמעו על הפרסונה שבחרתי לראיין 'זו לא חוכמה. יש לה חשיפה טלוויזיונית'.
דליות, לא רק שלא מבטלת את האמירה, היא מצדיקה אותה "אין ספק שלהיבחר ולהוביל תכנית כמו 'סופר נני' זה כמו להשקיע 2 מיליון שקלים בפרסום בפריים טיים. בום", היא אומרת ומנופפת בחוזקה בידיים כדי להמחיש את עוצמת האפקט. "אחד הדברים שאני לא שוכחת לרגע זה שזו יכולה הייתה להיות גם מישהי אחרת."
דליות הייתה פעם אחרת. אישה צעירה שבגיל 21 הפכה לאימא ובגיל 32 הייתה כבר אימא לארבעה. "כבר בתור ילדה קטנה, ידעתי שאני רוצה הרבה ילדים, ופה", היא מצביעה לעבר בעלה ברוך, אותו היא מכנה בחיבה בורל'ה, "הייתה לי מלחמה עקובה מדם. ללא הרמת ידיים", היא מדגישה בחיוך. "ידעתי שאהיה בבית עם כל ילד עד ספטמבר השני לחייו. באותן שנים, לא הייתי עסוקה בקריירה אלא בעבודה לצורך פרנסה".

המילה "עבודה" שזורה לאורך הריאיון עם דליות. כעתודאית, רכשה השכלה בהוראה לגיל הרך בסמינר לוינסקי ועבדה כמורה בבית ספר, כגננת, ובהמשך פתחה גן משלה. שגרת העבודה וגידול הילדים התנהלה עד אמצע שנות השלושים שלה, אז החלה לחוש בחוסר שקט. "הרגשתי שאני לא רוצה לעבוד יותר יום יום עם ילדים. די, לא בא לי. המון שנים הייתי עם ילדים בבית ובעבודה. חיפשתי משרה עד 15:00 אבל היה קשה למצוא עבודה עד שעה כזו." קשה עבור דליות לא אומר בלתי אפשרי. בשש השנים הבאות היא החליפה שלוש עבודות. הראשונה כמזכירה של בעל עסק המתמחה בשינוע, השנייה "חברה השיגה לי", כמזכירה של מנהל מחלקה בבית חולים. "היה מעניין! מאוד מעניין!" היא אומרת, "אבל אחרי שנתיים הרגשתי שאני לא מתפתחת." אז הגיעה העבודה השלישית.

אמרתי לעצמי 'גברת מי שלא הולך קדימה הולך אחורה'
"נרשמתי לחברת כוח אדם כדי שיעזרו לי למצוא עבודה, ושם אמרו לי 'את בחורה מעניינת, פרזנטטיבית, יודעת אנגלית וצרפתית, ומאוד נחמדה, אבל אין לנו עבודות עד 15:00. מעסיקים רוצים אנשים שעובדים עד 16:00, 17:00. אז אמרתי להם: אם אין אז אין. כשתהיה – תגידו לי. אחרי 3 חודשים בערך, קיבלתי טלפון מהמנכ"לית של החברה שאמרה לי 'את יודעת, אנחנו רוצים להמציא פיגורה חדשה בחברה. ניקח אותך לתפקיד אשת שירות לקוחות'", תפקיד שהיה חדש באותה תקופה של שנות ה-90.
החדש והלא מוכר מעולם לא היווה מעצור לדליות "כשהבן הבכור שלי היה בן 13," היא נזכרת, "הוא קיבל אטארי לבר מצווה. אני זוכרת שהסתכלתי מהצד איך הוא ואחיו חיברו את האטרי לטלוויזיה ואמרתי לעצמי, 'גברת, מי שלא הולך קדימה, הולך אחורה', מחשבים זה משהו שאת צריכה להבין בו. נרשמתי לבי"ס למחשבים ולמדתי חומרה, תוכנה, הקלדה עיוורת בעברית ובאנגלית ואקסל."
שלוש שנים עבדה דליות באותה חברת כוח אדם שהתקבלה אליה. "הייתי טובה", היא מציינת, "אז אחרי שנה מינו אותי למנהלת מחלקת שירות ואחרי שנה נוספת ניהלתי סניף למשך שנה." כשאני מנסה להבין מה זה אומר 'טובה', היא מפרטת, "חרוצה, ישירה, מספקת את העבודה, מביאה הישגים, מקבלת פידבקים שנעים לעבוד איתי וטוב לעבוד איתי." מה עם יוזמת? אני שואלת "אההההה…", היא נשמעת מהורהרת אבל מפרשת, "יודעת איפה לחפש איך להגיע לאנשים, לעשות עבודת עומק" ואז היא אומרת בהתלהבות " יותר מאוחר (בראיון- ח.נ) אני אספר לך, איך כמנחה, הייתי יוזמת. ואז לא היה גוגל. היו דפי זהב."
בחרתי להתחיל ברמת השרון מתוך מחשבה ששם יש כסף
על אף שהצליחה כמנהלת, חוסר השקט המשיך לפעום בה. בגיל 40, עם בן בצבא, עוד אחד לקראת ושתי בנות מתבגרות היא כינסה את מי שהיא מכנה, 'החברים הכי טובים שלי'. בעלה ברוך וחברתה רותי ואמרה להם:
'חבר'ה, אנחנו צריכים לחשוב מה אני עושה ולאן אני הולכת.' "בדיעבד," היא אומרת, "עשיתי מה שעשו שנים אח"כ במכוני תעסוקה – ביררתי וחקרתי מה החוזקות שלי, מה התעודות שלי, מה אני עושה הכי טוב, איפה דברים עובדים לי. העלינו כל מיני רעיונות. ואז פתאום רותי אומרת, 'וואי, עלה לי רעיון! את מה זה מתאימה להיות מנחת הורים. אמרתי לה, מה זה מנחת הורים?'" ברוך ואני נרשמנו לקבוצת הורים כדי להכיר 'את הדבר הזה'. זה היה מצחיק. כי הילדים שלנו כבר היו גדולים. אחרי 3 או 4 מפגשים הצהרתי שאני רוצה להיות כזאת (מנחת הורים –ח.נ.). נרשמתי ללימודים. 4 שנים אחר הצהריים." במקביל ללימודים, לצורך שותפות בכלכלת המשפחה, פתחה דליות, שוב, גן פרטי. "אחרי 4 שנים קיבלתי תעודת מנחה וסגרתי את הגן. אימהות בכו כי לגן הזה הייתה רשימה משנה לשנה. ישבתי בבית וחיכיתי שתגיע עבודה."
העבודה הגיעה. בטיפות. "מכון אדלר, בו למדתי, קלט אותי כתלמידה טובה, כנראה שעשיתי רושם טוב בפרקטיקום, אז נתנו לי להנחות קבוצה, פעם בשבוע בערב. לחצי שנה. הרווחתי 200 ש"ח לערב, פעם בשבוע, והיה לי ברור שאני צריכה לעשות עוד דברים.
אז הנה הקטע של היוזמה," דליות חוזרת אל הנקודה שהבטיחה לי בתחילת השיחה, "אמרתי לעצמי שאני אגיע לגני ילדים ואתן הרצאה בחינם. ידעתי שיש בעיה גדולה עם ההורות החדשה והצבת גבולות. ראיתי את זה גם בפעוטון שלי. בעזרת הבנים שלי עיצבתי פוסטר, מתמונה שהורדנו מהמחשב, של ילד עצוב שיוצאות לו מהפה בועות (מחשבות) ובצד יש מחשבות של אימא. הכוונה הייתה לתת הרצאה על גבולות לגני ילדים."
"בחרתי להתחיל ברמת השרון מתוך מחשבה ששם יש כסף. הוצאתי כתובות של גני ילדים מדפי זהב והסתובבתי בוקר שלם ב- 8 גנים! שש מהגננות הסכימו שאני אבוא להרצות בחינם וקבעתי איתן מועד. הן לקחו את הפוסטר שלי ותלו בגן. מתוך ששת הגנים, חמש הרצאות יצאו לפועל."
"מתוך אותן הרצאות הקמתי את קבוצת ההורים הראשונה שלי- חמישה עשר הורים, אצלי בסלון. הבת השלישית הייתה כבר בצבא, אבל ברוך עם הילדה הצעירה והכלבה, ישבו באחד החדרים בזמן שאני ניהלתי והנחתי את הקבוצה בסלון."
התחלתי לשלוח חומרים למגזינים כמו 'להיות הורים' ו'הורים וילדים'
דליות לא הסתפקה בקבוצה שהקימה. היא רצתה עוד. "חשבתי איך להמשיך. והחלטתי לקחת עזרה ממט"י. אני זוכרת שהגבר שהנחה אותי אמר לי "תראי, מי שבא להרצאה שלך, בא עם איזשהו כאב ראש קטן. התפקיד שלך בהרצאה, זה לחזק את כאב הראש שלהם ולתת להם את ההרגשה שרק לך יש את האקמול.
לא נראה לי שזה מה שעשיתי, אבל כנראה שכן עשיתי משהו נכון כי מכול הרצאה שהעברתי, פתחתי קבוצה. ככה גיליתי שאני מאוד אוהבת להרצות ושאני מרצה מצוינת."
בשביל מצוינות צריך לעבוד. ודליות עבדה ועוד איך. "הייתי יושבת שעות מול המחשב ומכינה את ההרצאות, מדפיסה אותן ומבקשת מברוך ומהילדים שיבואו לשמוע אותי כדי להעיר הערות. אחת ההערות של ברוך הייתה שאני אומרת הרבה אה. אה. אה. היום כבר אין לי 'אה' אחד!" היא מצהירה. "כבר שנים לא!"
תוך כדי העבודה בשטח, דליות שמה לב למגזינים כמו "להיות הורים" ו"הורים וילדים" שיצאו באותה תקופה. "תמיד אהבתי לכתוב וכתבתי הרבה, אז התחלתי לשלוח להם חומרים. חיפשתי את כתובת המייל או הטלפון שהיו כתובים בתחתית העמוד ויצרתי קשר."
כשעושים פעולות דברים קורים. "אחת מהתחקירניות של אודטה דנין חיפשה חומרים," משחזרת דליות את מה שקרה בעקבות הפרסומים, "היום מחפשים בגוגל, אבל אז חיפשו בעיתונים. היא ראתה כתבה שלי שעניינה אותה, התקשרה, שוחחה איתי והזמינה אותי לראיון עם אודטה. אני זוכרת שבסוף הריאיון אודטה אמרה לי 'יו את מהממת אני אזמין אותך לעוד פעמים' ואני אמרתי לה בוודאי, כמה שיותר- יותר טוב."

"ככה התחלתי לבנות לי שם," מתארת דליות את התהליך. ככל שהשם גדל, גדלה גם ההכנסה. "בשנת 1997 נסעתי לגן שרה בפתח תקווה. שילמו לי אז 350 שקלים להרצאה. כעבור שנה לקחתי 450 שקלים. 3 או 4 אחרי, כשסיימתי לעבוד עם גן שרה, שילמו לי 900 שקלים על הרצאה. " דליות לא הסתפקה בעבודה בגנים. היא תרה אחרי עוד קהלי יעד רלוונטיים. בשנת 2000, הבן שלי אחרי תואר שני בטכניון, התחיל לעבוד בהיי טק. אמרתי לו 'סדר לי פגישה עם מנהלת משאבי אנוש שלך'. ישבתי אצלה ואמרתי לה 'תקשיבי, החבר'ה שלך הם אנשים צעירים אבל את שוכחת הורותם. את מסדרת להם חדר כושר, קורס קוסמטיקה וקורס עזרה ראשונה אבל בבוקר הם שמים את הילדים בגן ואם היה להם בוקר רע הם מגיעים הפוכים לעבודה. חובה לתת להם מענה'. אחרי שפתחתי שם קבוצות הורים והמשובים היו מצוינים, ביקשתי ממנה לפתוח לי דלת למנהלות משאבי אנוש אחרות. ככה נכנסתי לתוך ההייטק שהיה אז באמת בועה ענקית לפני שהתפוצצה עשר שנים אחרי זה."
הדבר היחיד שקשה זה עבודת הרגליים והשיווק. ההנחיה וההרצאות זה דבש
השם שיצא לדליות כמרצה וכמנחה טובה בא לידי ביטוי גם במכון אדלר. ב-2002 הם הציעו לה להצטרף למכון כחברת דירקטוריון.
שם כבר נעלמה התחושה של תקיעות או 'מיציתי'?
"שם זה לא היה קיים. הדבר היחיד ששם קשה זאת העבודה, עבודת רגליים ושיווק. ההרצאות וההנחיה? זה דבש", היא מנשקת את האצבעות. 'את זה' כמו שברוך תמיד אומר 'תנו לה לעשות כל יום. כל היום'. והוא צודק."
קורה ולפעמים אני עולה חולה לבמה. השבוע למשל, לבנת (העוזרת האישית שלה- ח.נ.) סגרה הרצאה במרץ ועוד אחת במאי. יכול להיות שבמרץ אני אהיה חולה, אבל להרצאה אני אבוא, כי זה פורסם ואנשים כבר קנו כרטיסים. אז אני אקח את הכדורים שצריך, אבקש שתי כוסות תה במקום מים אבל אני אגיע," היא קובעת בנחישות, וכמה דקות אחרי שאתחיל אשכח שהייתי חולה רגע קודם.
נחישות זה עוד חלק מדליות אבל זה יותר מזה. דליות לא פוחדת לזוז מאזור הנוחות ולנצל הזדמנויות: "יום אחד הגעתי למועצת קדימה וצורן, הצגתי את עצמי כמנחת הורים והצעתי להקים שם קבוצת הורים. מי שקיבלה אותי אמרה לי, 'זה נורא מעניין, בואי תתני לי חומרים'. תוך שאנחנו מדברות היא מספרת לי שהיא עסוקה בהקמת קבוצה להעצמת נשים. 'זה משהו שאת יודעת לעשות?' היא שואלת אותי, ואני, בלי להתבלבל עונה לה 'בוודאי'. 'את יכולה לתת לי הצעה לתכנים של קבוצה כזאת, ועכשיו?' היא שואלת אותי ואני אומרת לה 'כן. תני לי כמה דקות'. ישבתי שם איזו שעה, הוצאתי חומרים מזיכרוני, כתבתי ובניתי לה קבוצה. אחר כך הייתה קבוצה שנייה ויום אחד הקמנו גם קבוצת הורים. משם התחילו לבוא אלי גם לפרקטיקה הפרטית. מצבים כאלו קרו לי הרבה, אבל הם עייפו אותי. הצורך לחפש עבודה כל הזמן ולייצר מקומות עבודה היה מאוד מעייף."
אמרתי לברוך 'עזוב, לא בא לי'
"כשהגיעה ההצעה ממכון אדלר, ב-2004, לנהל את היחידה לפעילות בקהילה בכל הארץ זה קסם והחניף לי. חשבתי שיהיה לי מקום לייצר שינוי ולעשות דברים טובים. אחד הדברים שהתעקשתי עליהם היה, שאוכל להמשיך לעבוד כעצמאית. לא הייתי מוכנה לוותר על ההרצאות בערב שאני כל כך אוהבת ושגם ייצרו לי הכנסה יפה."
יום אחד, אחרי שניהלה כבר את היחידה במשך שנתיים, הופיעה מודעה קטנה בעיתון שקשת קנתה את הזכויות של התכנית 'סופר נני' מה-בי.בי.סי. .
מדהים איך שכל הזמן היית ערנית
"זה בורל'ה. בורל'ה ראה את המודעה. בורל'ה קורא עיתונים. אני לא קוראת עיתונים, הוא גם היה גוזר את הפרסומות של ג'ימבורי שונים ואומר לי קחי תיסעי. המודעה הייתה כזו קטנה היא מסמנת עם האצבעות את הגודל. שמעתי על התכנית הזו וגם צפיתי בה פה ושם אבל היא לא ממש עניינה אותי, כי ילדיי כבר היו בוגרים. אבל בורל'ה, בורל'ה ראה את המודעה הזו, גזר אותה נתן לי ואמר 'תתקשרי. זו את'. ואני אומרת לו 'בורל'ה בחייך, אין לי כוח'. באותה תקופה הייתי במקום מאוד נוח. הרווחתי מצוין, עשיתי דברים שאני מאוד אוהבת, היה לי זמן לזוגיות, לילדים ולנכדים. לא בער לי לעשות שינוי. אמרתי לברוך 'עזוב, לא בא לי.'"

חודש אחרי זה מתקשר אלי מקשת, בחור בשם רועי עוז, ומספר לי שהוא יערוך את התכנית ושהוא רוצה לבוא לפגישה. הוא הגיע וסיפר לי על התוכנית ועל זה שהם מחפשים את הסופר נני הישראלית. 'אתם מכון אדלר, יש לכם מנחות הורים, תשלחו אותן. נעשה אודישנים, נבדוק ונראה.' אמרתי לו 'בכייף'. התחלתי לשלוח מנחות. שבוע, שבועיים, ארבעה, ואף אחת לא מתקבלת. רועי מתקשר אלי ושואל 'למה את לא מגישה מועמדות?' עובר עוד זמן ובורל'ה אומר לי 'אמרתי לך לפני חודשיים שזה את.' ואז רועי שוב מתקשר ואומר: 'נו אולי בכל זאת?' אמרתי 'יאללה בסדר'. הלכתי לראיון ראשון, לשני ואז לאודישן חי ואמתי בתוך משפחה ותראי למה נבחרתי."
את לא נורמלית. בגיל 57 לא מתפטרים
"התחילו ארבעה חודשים של טירוף מערכות. שלחו לי לוח זמנים של צילומים אבל התברר שזה הרבה מעבר. בבוקר הלכתי לצילומים או שניהלתי את היחידה במכון, ובלילה צפיתי במשפחות. ערב אחד, אחרי שהסתיימו הצילומים והייתה לי אפשרות לצפות באחד הפרקים, שהיה כמעט ערוך סופית, חזרתי הביתה ואמרתי לבורל'ה, 'תקשיב, יש פה סיכוי להצלחה אדירה. אם התוכנית תצליח כמו שאני חושבת, אני רוצה להיות פנויה להצלחה. אני הולכת להתפטר'".
חודש אחרי הודעתי על התפטרותי. סיפרתי לכמה אנשים מאוד קרובים וכולם אמרו לי את לא נורמלית. בגיל 57 לא מתפטרים. יש לך משכורת, יש לך רכב יש לך ביטוחים יש לך פנסיות. לא עושים דברים כאלה. אמרתי להם חבר'ה, מה קרה לכם? גם אם אני לא אצליח אני תמיד יכולה לפתוח גן, אני תמיד יכולה לנקות בתים. התבשלתי עם זה עוד קצת עם בורל'ה שבסופו של דבר אמר לי 'אם את מחליטה והולכת על זה אז יהיה לך גיבוי ממני.' ככה זה היה תמיד. כשאני נחרצת יש לי גיבוי."
כי את שלמה עם עצמך.
מאוד. לא יזיזו אותי. אני טנק, באמת.
והטנק שעט קדימה. היום דליות עם בית ספר להדרכת הורים, עם צוות יועצות ויועצים לייעוץ למשפחות, ותוכנית רדיו משלה ב- fm103 .
למה בעצם?
"כי זה לא מספיק רק לדעת לעבוד מצוין עם הורים ולטפל במשפחות.
"היו שם 600 נשים," נוקבת דליות במספר המועמדות לסופר נני, "צעירות יותר, יפות יותר, משכילות יותר. היו גננות, סופרות ועובדות סוציאליות, ובסוף נבחרתי אני". את הסוף יש מי שיפרשו כמזל, אבל מזל הוא לא משהו שדליות סמכה עליו בדרכה העצמאית. דרך שיש לעבור ולנו, כבעלות עסקים, יש נטייה להתעלם ממנה ולמהר ולתלות עינינו בפסגה. זו הדרך שאני, כיועצת עסקית, שמלווה נשים רבות בתחילת דרכן העצמאית, רוצה להגיד לכן 'ככה עושים את זה.' בהתמדה, בנחישות, בערנות ובעשייה בלתי נלאית. עשייה שמאפיינת את דליות גם היום. גם בגיל 67. גם אחרי הפריצה הגדולה לתודעה הישראלית.