ג'מילה חיר, המוכרת בתור 'סבתא ג'מילה' יצרנית הסבונים הדרוזית מפקיעין, הגיעה השבוע ליפן לצורך שיווק הסבון שהיא מייצרת משמן זית גלילי. מוצריה יימכרו בלמעלה מ-100 חנויות ביפן. לציון ההישג, ראיינתי אותה. ביקשתי לשוחח עימה כדי לנסח את הגורמים להצלחה.

ג'מילה נולדה בבית מבוץ וגדלה במשפחה ענייה: "לא היה לנו כסף לנעליים, ורוב הילדות שלי הייתי מסתובבת יחפה. אם היה נכנס לי מסמר או זכוכית לרגל, אמא שלפה אותו זה החוצה והניחה עליו צמח שירפא את הפצע. אם למישהו כאבה הבטן, נתנה לו מרווה. בית המרקחת שלנו היה השדה".

כמי שגדלה עם מודעות לסגולות המרפא של צמחי בר, היתה נחושה להעביר את הבשורה לכל אדם בעולם. למעשה, ג'מילה ניסתה לייצר סבונים מצמחי בר כמעט מאז שהיא זוכרת את עצמה: "ניסיתי ליצור סבון צמחים כי ידעתי שכל אחד משתמש בסבון. כשהייתי ילדה לא חשבתי על עסק אלא על אומנות, אולי מחקר. רק רציתי לדעת מה ייצא מזה. היית מבשלת את הצמחים וכמובן שלא הצלחתי, הצמח מתקלקל כשמבשלים אותו. מה שכן, כל ערב קיבלתי מכות על הידיים מאמא, כי הייתי גונבת לה שמן זית".

ג'מילה התחתנה בגיל 16 ובגיל 21 כבר היו לה 3 ילדים. היא הבטיחה לעצמה כי ילדיה יזכו לקורת גג וחינוך ראויים. כששמעה שברמלה נשים וגברים יכולים לעסוק בקטיף הדרים, שכנעה את בעלה לעזוב את פקיעין ולעבור לרמלה. ברמלה היא נשאה כל בוקר תרמיל פירות שמשקלו 20 ק"ג. בלילה עבדה בניקיון משרדים. היא היתה מהנשים הדרוזיות הראשונות שיצאו לעבוד ושנים רבות שמרה על כך בסוד מבני משפחתה בפקיעין, כדי לא לפגוע בכבודם. מכיוון שהיתה עובדת מסורה ואהודה, נעתרו תושבי האזור לבקשתה לשלב את ילדיה בבית ספר יהודי, שמרבית תלמידיו עלו מארגנטינה.

 לאחר 13 שנים, הצליחו בני הזוג חיר לחסוך די כסף לבניית בית בפקיעין. הם חזרו לפקיעין וג'מילה התפרנסה ממסעדה קטנה שהקימה בביתה. לאחר זמן סגרה את המסעדה והקימה מפעל לעבודות יד ואריגה. במקביל לעיסוקיה ולגידול ארבעת ילדיה, היא המשיכה לנסות ולפתח סבונים טבעיים. בכל רגע פנוי רקחה תרכובות אך לא הצליחה ליצור סבון מוצק ואיכותי. את ניסיונותיה ערכה על גג ביתה. היא מצביעה על סולם שבנה עבורה השכן: "הכול עשיתי על הגג – הייתי מטפסת על סולם ועולה לגג ואז מושכת את הסולם כדי שאף אחד לא יעלה או יידע".

לפני כ -15 שנים ג'מילה הצליחה ליצור סבון איכותי, שלא התפרק. רק לאחר שנה ועשרה חודשים נוספים, החלה למכור סבון, ארבע או חמש יחידות בשבוע. "גם אחרי שהצלחתי בהרכבה, לא מיהרתי למכור סבון. חילקתי סבונים לאנשים כדי לקבל את חוות דעתם. הייתי רואה ברחוב אישה עם עור יפה, הייתי נותנת לה סבון ומבקשת חוות דעת. הייתי רואה ילד עם אקנה הייתי מבקשת שישתמש בסבון ויספר לי אם היה שינוי. הייתי שולחת חבילות של סבונים לבנים שלי בצבא ומבקשת שיחלקו לחיילים נוספים".

היא החלה למכור סבונים בחנות המזכרות שפתחה בביתה. הם הונחו, כבדרך אגב, בסלסלה קטנה על הרצפה. ג'מילה הזמינה קבוצות מטיילים לשמוע ממנה על תרומתה של האישה הדרוזית למשפחה ולקהילה, ולאכול פיתות עם לבנה. באחד הביקורים ניגש אליה אורח ושאל אותה מדוע היא לא מפרסמת את הסבונים שהיא מייצרת. הוא סיפר לה שבביקורו הקודם הוא רכש סבונים וחילק אותם לבני משפחתו, שסיפרו שהסבון מצוין. אותו אורח דימה את הסבונים לזהב שמכוסה באדמה. ג'מילה ענתה לו שאין לה כסף לפרסום ושהיא לא רוצה לחסוך מילדיה כדי להשקיע בפרסום.

תראו למה אדם נחוש ואוהב מסוגל להגיע
"תראי", אומרת לי ג'מילה, "יש הרבה אנשים טובים בעולם הזה. האיש הזה שתק ולא אמר לי כלום. הוא  התקשר לפיליס גלזר, אז עיתונאית של ידיעות אחרונות, וביקש ממנה שתכתוב איזה מילה על האישה הזקנה מפקיעין. פיליס הגיעה לכאן, קנתה סבונים, חילקה למשפחה ולחברים, ולאחר שקיבלה תגובות טובות, כתבה על סבתא ג'מילה שמשווקת סבונים דרך הדואר. אני בכלל לא שיווקתי סבונים דרך הדואר. מיד לאחר הפרסום החלו לצלצל אנשים מכל הארץ וביקשו שאשלח להם סבונים. לא התכוננתי לזה. ארזתי סבונים בניילון נצמד והם היו מגיעים לקונה שבורים. לאחר זמן ארזתי את הסבונים בקרטון נעליים ולכל קרטון צרפתי פתק ובו היה כתוב:

 "אני מבקשת לא לשלוח לי כסף עד שתשתמשו במוצר. אם תרגישו שהמוצר טוב ושווה כסף, תשלחו לי כסף. שלחתי מאות קרטונים בחודש ואין אדם שלקח את המוצר ולא שילם. להיפך, היו שולחים לי יותר כסף, מספר עגול".

השמועה פשטה במהרה והסבונים החלו להימכר בכמויות רבות. ג'מילה החלה לקבל הצעות לשיווק בבתי מרקחת ובחנויות הפארם. כיום, הסבונים מיוצרים במפעל, הנמצא בגוש תפן שבגליל. המפעל מייצר כ- 10,000 סבונים ביום. שלושת בניה של ג'מילה מנהלים את המפעל והיא מייחלת ליום שבו הסבונים שלה יגיעו לכל בית, גם לארצות ערב: "אני עובדת למען השלום. אני מאמינה בשלום. אם יגידו לי מה את יכולה לתרום למען השלום – אתרום כל  מה שיש לי. אתמול הלכתי למשפחת השבוי, גלעד שליט כדי לעודד את בני משפחתו. כשנכנסתי לבית ונגעתי באמא, ראיתי את העיניים שלה ועמדתי להתעלף. הרגשתי לחץ אדיר בלב כי אני אמא. חוויתי איום דומה על בשרי בעבר כשבניי היו בחזית. אם היה שלום, הילד הזה היה אצל אמא שלו, לא בשבי.

אני לא רודפת אחרי הכסף. אני יודעת שאין בעולם אדם שאוכל את פירות העץ שלו לבד. גם אדם קמצן מתחלק בפירותיו עם הגנב, עם האדמה, עם התולעים או עם הציפור. בכל הזדמנות אני מזכירה לילדיי לחיות בצניעות, להסתפק במועט ולתרום את הכסף הנותר לילדים שאין להם אוכל ותרופות. אני מבקשת מהם לחשוב על הילדות שלי".

לבסוף, ג'מילה ניסחה את הגורמים, שלדעתה, מחוללים הצלחה עסקית:

א.       אדם צריך למכור מוצר שהוא מאמין בו ומתלהב ממנו

ב.       להתאזר בסבלנות

ג.        להתייחס לכל אדם בצורה נעימה, מכבדת ואמינה

ד.       לזכור ולכבד את  המקום שממנו הגיע.

החיבור של עבודה קשה, אהבה ומוצר טוב שפיתחה ג'מילה, הביא אותה ואת בני משפחתה להצלחה: "אני אישה חזקה", היא מעידה על עצמה, "לא אחת שמוותרת. אינשאללה, אני מאמינה שאני אצליח עוד ועוד בחיים".

צילום: טלי ניסנבוים