לקחו יוזמה. למה להתפטר ממקום עבודה מכניס ובטוח ולפנות אל הלא נודע? נשים עם מעוף

מאת: אילנה שטוטלנד
שינוי קריירה והקמת עסק. חוה ניסנבוים מתראיינת בנושא הסבה מקצועית למגזין ‘את’.

עו”ד הילה אליאב עזבה קריירה משפטית מצליחה כדי להיות מאלפת כלבים. דורית ברנע עזבה קריירה מפוארת בתחום השיווק כדי לפתוח סטודיו למחול. אסתר נבון עזבה תפקיד בכיר ב”רפא”ל” כדי להיות בעלת חברה לגישור. למה להתפטר ממקום עבודה מכניס ובטוח ולפנות אל הלא נודע? נשים עם מעוף.

 

“כל החיים שלי הייתי בעד לעזור לאנשים חלשים. מצאתי עצמי מתעסקת בנושא של נכסים, עיקולים, הוצאה לפועל, מוציאה אנשים מהבית”, אומרת הילה אליאב. אליאב, 30, נשואה ואם לבן 3, מתגוררת ברמת השרון, סיימה תואר ראשון במשפטים, עשתה סטאז’ בבית משפט השלום בתל אביב, ועבדה כחמש שנים במשרדי עורכי דין בתחום האזרחי והמסחרי, לפני שלוש שנים היא החליטה לעשות הסבה מקצועית.

“לא אהבתי את מה שעשיתי ולא הרגשתי שלמה עם מה שאני עושה, הן מבחינת הסיפוק והמימוש האישי והן מבחינת שעות העבודה, שהיו מטורפות לגמרי”. היא מסבירה. “הבנתי שבכל תחום בעריכת דין יש מלחמה שצריך ליישב. הרגשתי שמה שאני עושה פשוט לא מתמזג עם האופי שלי. בעלי חיים תמיד מאוד עניינו אותי.התחלתי ללמוד בימי שישי במכון ‘וינגייט’ והתמחיתי בהכשרת כלבים לעזרה לנכים ובאילוף לצרכים ספציפיים., רק אחרי שסיימתי את ההכשרה וקיבלתי תעודה, החלטתי לעזוב את העבודה שלי ולהפוך למאלפת כלבים”.

הילה אליאב: “כשאני רואה אדם שיכול לצאת מהבית כי הכלב עוזר לו לפתוח ת הדלת, זה עושה אותי הרבה יותר מאושרת מהמצב בו הייתי נשארת עוד חמש שעות במשר כדי להספיק לכתוב עוד כתב תביעה”.

תמיד ניתן לחזור. בחרתי ללמוד משפטים, כי היה ל מאוד חשוב להיות אקדמאית, זה נראה מקצוע פרקטי, ובהתחלה זה גם נראה לי מעניין. אבל זה עדיין לא אומר שהיה לי קל לעזוב. זה לא פשוט לעזוב משהו בטוח בשביל ללכת אל הלא נודע. זה היה גם נוגד לציפיות של החברה. ההורים שלי למשל מאוד פחדו, אבל למזלי בעלי תמך בי מאוד”.

  • בדיעבד ההחלטה לעזוב הייתה נכונה?

“כיום אני מרגישה אתגר מאוד גדול בעבודה. כשאני רואה אדם שיכול לצאת מהבית כי הכלב עוזר לו לפתוח את הדלת, זה עושה אתי הרבה יותר מאושרת מהמצב בו הייתי נשארת עוד חמש שעות במשרד כדי להספיק לכתוב עוד כתב תביעה. כיום אני מתפרנסת ללא בעיה, עובדת פחות שעות מאשר קודם, ומקבלת הנאה מרובה וסיפוק אדיר”.

לא ידעו מה ללמוד

מה מניע עורכת דין להפוך למאלפת כלבים? מה גורם למנהלת שיווק בכירה לפתוח סטודיו למחול, ולמה ראש מנהל הסגל ב”רפאל” מחליטה לפתוח מרכז לגישור? מה בעצם גורם לנשים שהשקיעו רבות בהשכלתן והצליחו בקריירה שלהן לעזוב את הארגון שבו הן עובדות ולפנות ליזמות? “הנשים האלה מגיעות ליזמות לאו דווקא מהצורך להיות עצמאיות, ולא בהכרח כי הן בעלות אופי יזמי”, אומרת חוה ניסנבוים, שסיימה עכשיו עבודת מחקר בנושא. ניסנבוים, 32, מכפר סבא, יועצת קריירה במקצועה, היא בעלת תואר שני בייעוץ ארגוני. את המחקר עשתה בשלב מקדים לכוונתה להתקבל ללימודי דוקטורט בנושא שוק העבודה. המנחה שלה במחוקר היא פרופ’ חיה שטייר, ראש החוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב.

“ראיינתי נשים בנות 58-31 שהיו בעלות תפקידים בכירים ומתוגמלים בסקטור הפרטי והציבורי”, מספרת ניסנבוים. “הן הצליחו בעבודתן, אבל בכל זאת עזבו. פגשתי אותן כבר בשלב בו הן הקימו עסק, והגעתי לכמה ממצאים. ראשית, כשהנשים האלה בחרו את מסלול הלימודים האקדמי שלהן, הן היו מאוד צעירות ובדרך כלל אחרי צבא. הן קיבלו מסכים שהכלה גבוהה תפתח להן דלתות לעבודות משתלמות וקריירה מצליחה, אבל הן לא ידעו מה ללמוד. הבחירה שלהן הייתה שרירותית, או לפחות לא מודעת. לרוב בחרו בחוג לימודים כללי כמו מינהל עסקים או במסלול אחר שהכירו מתקופת התיכון. לפעמים גם הן החלו ללמוד בחוג לימודים מסוים, רק מפני שחוג אחר אל קיבל אותן. בתום הלימודים הן לקחו חלק מאוד מרכזי בארגון בו עבודו, העבודה תפסה אצלן מקום מאוד משמעותי בחיים, והן הצליחו בה”.

  • אז מה בעצם גרם להן לעזוב?

“בהדרגה החל להיווצר אצלן סדק, מכמה סיבות. פתאום הן הרגישו שהן לא מספיקות לעשות דברים בשביל עצמן ובשביל בני ביתן, בשן העבודה המרובה. הן גם חשו פיצול בין מה שהן באמת לבין מה שהארגון מכתיב להן. למשל, מישהי אמרה לי שבאופי שלה היא בעצם אישה של ‘קוקו וטישרט’, ובארגון היא נאלצה להגיע לעבודה מחויטת, כי היא מנהלת שיווק בינלאומית. היא פשוט הרגישה שזאת בעצם לא היא. אחרת סיפרה שהדברים הפשוטים שלה הלכו לה לאיבוד, כמו שיחות פשוטות עם בני אדם, שהתחלפו בשיחות מתוחכמות על חוזים. הנשים האלה רואות לאט לאט שהן מאבדות את עצמן לטובת העבודה, שהן לא אותנטיות, לא עושות את מה שהן באמת רוצות לעשות, לא ממשות עת עצמן. לאחר שהן הוכיחו שהן יכולות להצליח, אין להן עוד צורך כזה.

  • איזה משקל היה לעובדה שהן עבדו שעות רבות, ובקושי ראו את הילדים?

“ילדים אומנם היוו מגבלה מסוימת, אבל הם לא היו הסיבה הראשונה והעיקרית לעזיבה. ילדים יכולים להיות סיבה לנסות לקבל תפקיד יותר נוח בתוך הארגון עצמו, הגורם המכריע לעזיבה היה שפשוט שאיפות הקריירה שלהן השתנו. לכן גם לאחר העזיבה הן פונות ליזמות במקום לעבור לארגון אחר בתחום שכבר מוכר להן”.

  • על פי מה בוחרות הנשים את תחום היזמות החדש שלהן?

“ראשית, מעט מאוד נשים יודעות מיד עם העזיבה מה הן רוצות לעשות הלאה. לרוב, לאחר העזיבה מתחיל תהליך של חקירה וגישוש, שבמהלכו הן בודקות מה מעניין אותן, מה מושך אותן, מה הצרכים שלהן, ומה באמת מתאים להן. בסופו של דבר, היוזמות שהן מחליטות לפנות אליה היא תמיד תוצר של ההעדפות שלהן, התחביב שלהן, של דברים שהן אוהבות ולא מיצו בעבר. עכשיו הן הופכות את התחביב לעסק”.

  • איך הסביבה מגיבה לרצון לעשות את השינוי?

“במקרים שבדקתי, הבעל תמיד פרגן ותמך בשינוי, אבל הדבר היה מאוד קשה להורים שלהן. ההורים מימנו את השכלתן וציפו שהבנות שלהם יתקדמו בארגון שבו הן עובדות. ההורים מאוכזבים ממה שקורה, מסתכלים על העזיבה כתקופה קשה ורואים בזה מעין שיגעון זמני”.

רציתי תחום נשי יותר

“אימא שלי כמעט התעלפה כשאמרתי לה שאני עוזבת את העבודה. היא לקחה את זה מאוד קשה”, מספרת דורית ברנע. שוויתרה על עבודתה כמנהלת שיווק לטובת פתיחת “סטודיו ZAZA”, לספורט ולמחול לנשים ולילדים ביהוד. ברנע, 39, מנוה סביון, נשואה ואם לשני ילדים בגיל 11 ו-9, היא בעלת תואר שני כפול בשיווק ומימון, ובתפקידה האחרון שימשה כמנהלת השיווק של חברת “אלבר”. “הוצע לי להיות סמנכ”לית השיווק, ודווקא אז החלטתי לעזוב”, היא מספרת. “עבדתי בחברה שבע שנים, אהבתי את מה שעשיתי, אבל הרגשתי שזהו. הכול היה פתאום נורא קל, כל המשאים ומתנים הפכו למשהו שלוף מהאצבע, לא הייתי כבר צריכה להתאמץ על מנת להצליח, ופשוט הרגשתי שנגמר האתגר. דווקא שעות העבודה שלי היו מאוד גמישות, הייתי עצמאית עם הזמן שלי, הרווחתי מצוין, אבל מבחינת המימוש העצמי, פשוט נגמר לי הסוס. הרגשתי חסרת מוטיבציה. שאלתי את עצמי האם זה באמת החלום שלי להיות סמנכ”ל שיווק, והחלטתי שלא. היה לי גם ברור שאני לא רוצה להמשיך באותו עיסוק בחברה אחרת. חודשיים התבשלתי עם המחשבה על העזיבה. קודם עזבתי את העבודה, ורק אחר כך החל תהליך המחשבה לגבי העיסוק החדש”.

  • זה לא היה מפחיד לעזוב מבלי לדעת מה קורה הלאה?

“העזיבה הייתה די מפחידה, וגם הרגשתי שחבל על כל השנים שלמדתי באוניברסיטה. אבל מצד שני, היה לי שם מאוד טוב בשוק, הייתי בן אדם מאוד מוכר בתחום, וידעתי שתמיד אוכל לחזור לתחום הליסינג. מצבנו הכלכלי אפשר לי לעזוב, ובעלי תמך בי. אומנם היה פחד מסוים מכך שהרמה הכלכלית שלנו תרד, אבל ידענו שנוכל לחיות גם ממשרה אחת”.

  • איך הגעת לרעיון לפתוח סטודיו למחול?

ב’אלבר’ עבדתי כל הזמן בעולם של גברים. זה אומנם היה כיף, אבל פתאום רציתי תחום נשי יותר. החלטתי קודם כול כדי להגשים את חלום הילדות שלי, ללמוד ב’וינגייט’. תמיד רציתי את זה, אבל כשהייתי צעירה והייתי צריכה לבחור מקצוע, היה ברור לי שמזה לא ניתן לעשות כסף. נרשמתי ללימודי הדרכת אירובי ועיצוב, ואז נורא בא לי לפתוח מקום משלי. מקום של נשים, מקום שניתן להגיע אליו גם בלי בגדים של דוגמנית צמרת. לפני שנה פתחתי את הסטודיו שלי”.

  • היה קשה?

“לא תיארתי לעצמי שזה כל כך קשה. תמיד חשבתי שאני בן אדם מאוד חזק, תמיד לקחתי אחריות, ופתאום זה היה מפחיד. ביום שבת אחד מצאתי את עצמי במוקד הרפואי בבדיקות, והייתי בטוחה שאני לקראת התקף לב. היה לי דופק, הזעות, וכשהרופא אמר לי שאני צריכה לקחת כדור הרגעה, הבנתי שזה פשוט פחד. בחצי השנה הראשונה הרגשתי פחד. אחר כך התחלתי להרגיש טוב יותר. אני עדיין לא מרוויחה את מה שהרווחתי ב’אלבר’, ובטח ייקח לי זמן עד שאגיע לזה, אבל הסיפוק הוא גדול. אני מאוד נהנית ממה שאני עושה”.

“כיום השינוי בקריירה הוא מאוד שכיח, בגלל שיש יותר לגיטימציה לשינוי”, טוענת ניסנבוים. “ישנו דגש מאוד גדול על מימוש עצמי”.

  • באיזה גילים שינוי העיסוק הוא שכיח יותר?

נשים עושות שינוי בכל גיל. הדבר שמבחין בין הנשים בגילים השונים הוא שאצל הצעירות (עד גיל 45) השינוי בתחום העיסוק הוא דרמטי יותר. נשים בנות 50 פלוס שפונות ליזמות, לא זורקות לגמרי את מה שהן עשו.

הצעירות עושות שינוי אחרי 7-5 שנים בתפקיד, בעוד שאצל המבוגרות השינוי הגיע אחרי 30 שנות עבודה. אצל נשים מבוגרות גם המינון של העבודה החדשה נמוך יותר מאשר אצל הצעירות. חשיבות הפנאי והמשפחה עולה אצלן. הן רוצות להיות ליד הנכדים. הן כבר מבוססות יותר מבחינה כלכלית, רבות מהן פרשו ממוסדות ציבוריים והן מקבלות פנסיה מוקדמת”.

החלטתי לפרוש בשיא

אסתר נבון, 58, החליטה לפני שמונה שנים לעזוב את עבודתה ב”רפא”ל” לטובת עסק פרטי. במשך 23 שנים היא מילאה ב”רפא”ל” שורת תפקידים בכירים, והאחרון שבהם היה ראש מינהל הסגל. כיום היא בעלת חברת “אמות גישור”, המכשירה מגשרים ועושה גישורים בכל מני תחומים. נבון היא בעלת תואר ראשון בסטטיסטיקה וסוציולוגיה, ותואר שני בתעשייה וניהול. היא נשואה, מתגוררת בחיפה, אם לשלושה וסבתא לארבעה.

“עזבתי כי הרגשתי שהגעתי לנקודת מיצוי”, היא אומרת. “למרות שאהבתי את העבודה אהבת נפש, הרגשתי שכל תפקיד אחר שאעשה שם – יהיה אותו הדבר. עבדתי קשה מאוד, המון שעות, הייתי חוזרת הביתה מאוחר. פתאום נעשיתי סבתא, הרגשתי שאני צריכה יותר זמן לעצמי, והגעתי למסקנה שיש חיים אחרי ‘רפא”ל’. התבשלתי כשנתיים בתוך המשחבה הזאת.

  • איך הגיע הרעיון לפתוח מרכז לגישור?

“לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל לא רציתי יותר בוסים על הראש. החלטתי לקחת קורס בעיצוב תדמית וקורס לגישור. התאהבתי בנושא הגישור, ויחד עם חברה פתחתי את המרכז. העיסוק בא אצלי מתוך אידיאולוגיה לישב סכסוכים בדרכי נועם. ב’רפא”ל’ הייתי נציגת הנהלה בכמה תביעות משפטיות שהיו כרוכות בתהליכי בוררות מאוד קשים. ראיתי איזו עוגמת נפש נגרמת לצדדים, ואמרתי לעצמי שאני מוכרחה לעשות משהו על מנת להחדיר את הגישור לכמה שיותר מקומות. התאהבתי בתפיסה הגישורית ואני מנסה להנחיל אותה, כדי לשנות את הדרך בה אנחנו מנהלים קונפליקטים. יש עוד זמן עד שאוכל להגיד ‘וואו, הצלחתי בעסק מבחינה כלכלית’, אבל מבחינה נפשית אני מאוד מסופקת. כשאנשים אומרים לי שהם למדו בזכותי דברים חדשים, אז אני אומרת שעשיתי אנשים  יותר טובים”.