בת פרעה

טל ברייר בן מוחה, יועצת ארגונית אם לשלוש בנות. מפתחת והוגת "מנהיגותה", עוסקת בפוטנציאל העצמה אימהות- וקריירה, וביחס מנהיגות-מגדר-חינוך, בשיחה עם הסופרת יוכי ברנדס אודות הספר "שבע אימהות" ואודות ספרה החדש "היהדות שלא הכרנו".

רגע לפני פסח, שיחה על בת פרעה ומנהיגות תנכיות אחרות, שמלמדות אותנו הרבה על חיינו היום. שיחה על מנהיגות רחבה, על אומץ, נחישות ואמונה עצמית, על מקורות השראה ועל יחד מעצים.

בביתה, מול הספרייה.
אני מתרגשת.

שיחה עם יוכי ברנדס.

1

יוכי ברנדס, מבחינתי, היא מי שפתחה בפני את התנ"ך. מי שהראתה לי שאני לא מודרת ממנו. מי שלימדה אותי שגם לי – אישה, חילונית בעלת קריירה, גם לבנותיי, גם לנשות החינוך שאיתן אני עובדת- לכולנו יש בתנ"ך שורשים. ברנדס לימדה אותי, שיש בתנ"ך, במקורות, הרבה נשים משמעותיות, שעיצבו מנהיגות אחרת, שכמעט לא מדברים עליה.

ברנדס איפשרה לי לקחת את ניתוחיה המבריקים ולהעביר אותם הלאה, להשפיע, דרכם ואיתם. ללמד (גננות, מפקחות, מנהלות ורכזות אשכולות גנים) דגם אחר למנהיגות, מנהיגות שמתקיימת באחוות הנשים של רות ונעמי, בתכנון והאומץ של אסתר, במפגש אמיתי עם האחר של בת פרעה.

אנחנו מתחילות.

יש לי רשימה סדורה של שאלות. כשתכננתי את השיחה, חשבתי, שלא יהיה נכון, לצלול מראש לשאלות ש"הכי" מעניינות אותי. אז הכנתי שאלות מבוא הכרחיות כגון: " איך זה להיות אישה מאמינה ופמיניסטית"…  אבל, אני עוד לא לוחצת  "REC", במכשיר ההקלטה, כשיוכי ברנדס אומרת משהו על פסח שמתקרב וכבר המחשבות מתגברות… ואיכשהו מסתננת לי שאלה, ממש לא לפי הסדר…. עליה…. על הדמות שהכי מעניינת אותי: בת פרעה… אני מספרת  ליוכי עד כמה התחברתי ונתרמתי מהמנהיגות הסקרנית והחומלת של בת פרעה.

ואני שואלת:

איך את מאפיינת את המנהיגות של בת פרעה, ושל יתר האימהות, שעליהן כתבת בספר "שבע אימהות"?

2

יוכי: כתבתי את הספר מתוך רצון לדלות קולות של נשים מתוך עולם פאטריאכלי. ההיסטוריה מסופרת על ידי הקבוצות החזקות המנצחות. אני תמיד כותבת ומתעניינת בקבוצות שהפסידו את ההיסטוריה. ב"קולות האחרים". כתבתי את "מלכים ג'" מנקודת המבט של בית שאול, את "הפרדס של עקיבא" מנקודת המבט של בית שמאי, ואת "שבע אימהות" מנקודת המבט של הנשים.

"שבע אימהות" היה הפעם הראשונה שכתבתי ספר עיון. ספרי החדש, "היהדות שלא הכרנו", הוא הפעם השנייה. את ספרי הפרוזה שלי אני יודעת שאוהבים … ביחס לספרי העיון, אני מודה שחששתי. כמה אני שמחה שהם מעוררים הד, ומהווים מקור השראה וחשיבה. כשאני שומעת, למשל, איך את נעזרת בהם בעבודתך החינוכית, אני כל כך מאושרת.

ולגבי שאלתך על בת פרעה: היא דמות עוצמתית מאין כמותה, אבל בסיפור שבו היא מתוארת הפוקוס נתון למשה. הוא המוקד בסיפורים. כשקוראים את התנ"ך בקריאה הרגילה עוברים עליה בשלושה פסוקים ועלולים להחמיץ אותה. אני אוהבת ומעריצה אותה, והקדשתי לה פרק ב"שבע אימהות", ועוד פרק, עם קריאה שונה, גם בספר החדש שלי "היהדות שלא הכרנו", שבו אני מדגישה את היותה חסידת אומות עולם הראשונה בהיסטוריה.

בספר "שבע אימהות" החלטתי לכתוב ספר עיון שלא סתם יספר על הנשים בתנ"ך (ספרים כאלה כבר נכתבו לפני), אלא שיחשוף את הקולות הנשיים שמסתתרים בו. הקול הנשי בתנ"ך הוא קול סודי  ומסתתר. אם הוא לא היה מסתתר הוא לא היה שורד…. אבל בגלל שהוא מסתתר עלולים לא לשמוע אותו. צריך חושים של בלשית כדי לגלות אותו (זו הסיבה שרות גווילי המאיירת צירה אותי כמו שרלוק הולמס על כריכת הספר "היהדות שלא הכרנו").

3

כשהתחלתי לכתוב את "שבע אימהות" לא ידעתי שאעסוק ב"אימהות". התכוונתי לאסוף סיפורים שאני מזהה אותם כסיפורים נשיים, ואז, לעשות שלושה דברים:
אחד- לכתוב את הסיפור (כי לפעמים הסיפור הוא קרוע או דל מאוד). שתיים-  להסביר למה אני חושבת שזה קול נשי. שלוש- להסביר את האופן שבו הסיפור נשאר- בזכות מה הוא שרד.

בעודי אוספת את הסיפורים: אחד, אחד, אחד, אחד… גיליתי, שיש קו משותף לכולם. קו שלא ידעתי עליו לפני שהתחלתי לכתוב. גיליתי שלכל הסיפורים יש קונבנציה אחת.

אני יכולה לראות גם איך הסיפור נוצר. אני ממש רואה את האמא, או הסבתא, יושבת במיטה ליד הנכדה, או הילדה, משכיבה אותה לישון, ואומרת: "בתי, נכדתי, בואי ואספר לך סיפור על אישה מאוד גדולה שחיה פעם…" ותמיד הסיפור הוא כזה: "… והיא לא הלכה בתלם, היא לא עשתה את מה שהם תמיד אומרים לנו לעשות (הם זה הפאטריאכליים), היא לא צייתה לחוקים ולכללים. היא הלכה לפי מה שהיא רוצה. היתה לה אישיות משלה. היה לה מוסר משלה. היה לה רגש משלה. והיא לא התכחשה לעצמה."

אבל הדבר הכי מדהים שגיליתי הוא הסיום. אם הסוף של הסיפור היה: "וכולם שנאו אותה ונידו אותה", הייתי מזהה אותו כסיפור פאטריאכלי  קלאסי. אבל הסיפורים שאני מזהה כסיפורים נשיים  ת-מ-י-ד הסוף שלהם הוא כזה: "ובזכות הבת המרדנית הזו שלא צייתה, עם ישראל חי!"
הנשים המרדניות הן אלה הביאו להישרדותינו. ולכן קראתי לספרי "שבע אימהות". הרי בת פרעה היא לא אמא ביולוגית שלנו, אבל אילו היא לא היתה, לא היה משה, ובלי משה, אנחנו לא קיימים. כך גם יתר הנשים בספרי. כולן אימהות שלנו. חלקן אימהות ביולוגיות וחלקן לא.  אבל אלו הנשים שבזכותן עם ישראל קיים.

האימהות שלנו הן נשים שלא הלכו בתלם. לא במובן של לשבור מיתוסים, לנפץ קונבנציות ולפוצץ את העולם… בכלל לא. אבל אלו נשים שיש להן "אני" חזק מאוד. והוא  גם רגשי, גם מוסרי, גם חוקי וגם אינטלקטואלי. יש להן תובנות משלהן. הן  חיות בתוך עולם פאטריאכלי, אך הן לא מוכנות להיות חלק מהעדר ולהגיד או לעשות כמו כולם. הן לא מוכנות להיות "ילדות טובות", למרות, שהרבה יותר נוח להיות ילדה טובה, הרבה יותר נוח, אפילו היום… ובטח אז, בעולם פאטריאכלי.

הנשים האלו לא מוכנות לציית לכל החוקים של החברה שבה הן חיות. הן שואלות את עצמן: רגע, אני מאמינה במסרים, בחוקים ובדרכים המקובלים הללו? וכשהתשובה היא "לא", אז הן מסרבות להשתתף במשחק, והן מוכנות לשלם את המחיר. וזה מה שמאפיין אותן כנשים, כבני אדם.

אני רוצה להדגיש, שאני לא יודעת מה באמת היה ומה לא היה. זה לא משנה. אני מתייחסת לסיפורים. לסיפורים המכוננים שלנו. לסיפורים שבזכותם אנו קיימים. הסיפורים האלו מביאים אמירה מאוד עוצמתית לתרבות שלנו. התרבות שלנו היא, לכאורה, תרבות של צייתנות. והנה, היא מעמידה במרכזה דווקא את המרדנות.

טל: תרבות הצייתנות באה לידי ביטוי היום במה שאני מכנה "תרבות של לייק"- לייק של הפייסבוק שמשמעותו כפולה ולא סתם…. לייק של "לחבב" ולייק של "כמו", מחבבים, מקבלים את מי ש-"כמו", לעומתה מי שלא ב"זרם"- אישה או איש ילד או ילדה הוא כבר לא כל כך" לייק". את בהחלט מדגישה את המילה "מרדנות" כשאת מתארת מנהיגות. מרדנות היא לא לייק…. וכשאני מתייחסת ל"מרדנות" בסדנאות ובהרצאות תמיד מתעורר שיח. מעניין אותי להבין למה את מתכוונת במילה "מרדנות"?

יוכי: "מרדנות" נחשבת לתכונה שלילית. אני שואלת לעיתים בהרצאות שלי: "אם הייתי אומרת שחז"ל מספרים על בת שהיא מרדנית, מה הייתם חושבים?" והתשובות תמיד מצביעות על התייחסות ל"מרדנות" כתכונה שלילית. בת מרדנית נחשבת למי שמצווים להרוג אותה או להוציא אותה מהחברה. ואני מראה איך כשחז"ל אומרים על בת פרעה או מיכל בת שאול שהן מרדניות, הם אומרים את זה מאוד בחיוב. זה לא אומר שכל מרדנית תזכה לגישה חיובית. כמובן שלא . אבל יש בתרבות שלנו הרבה הערצה למרדנים. ובמיוחד למרדניות. לא מרדנות במובן של התרסה תמידית ואוטומטית. לא מרדנות של "להכעיס". אלא מרדנות שנובעת משיקול דעת עצמאי. אני לא מוכנה לעשות את מה שמקובל רק משום שזה מקובל. אני לא מוכנה ללכת בתלם ולציית רק בגלל שזה נוח ומתגמל. מדובר בנשים  שמבינות שעצם העובדה ש"הרוב" אומר משהו לא אומר שזה הדבר הנכון. הן מבינות שזה יכול להיות טעות… יש כאן מסר שהוא לגמרי  הפוך מתרבות ה"לייק" שכל כך פופולרית בימינו. הנשים התנ"כיות הללו ממש לא מקבלות לייקים מהחברה שהן חיות בתוכה… הן מוכנות לשלם מחיר חברתי ומחיר אישי מאוד כבד בשביל לא ללכת כעדר בתלם הפטריארכלי.

יש לנו בתרבות אמונה שהאדם נברא בצלם אלוהים, אז מה זה בצלם אלוהים? אחד הפירושים שאני אוהבת ומתחברת אליו הוא זה: אלוהים נטע בתוכנו מוסר והבנה ורגשות, שבאמצעותם אנחנו יכולים להגיע לבד, בעצמנו, לטוב. היכולת להגיע לטוב, היא בתוכנו, ואנחנו צריכים באמת להקשיב. צלם אלוהים נמצא באדם. ואותן נשים תנ"כיות האמינו בזה וידעו  שחברה יכולה לטעות ושחוקים יכולים להיות מרושעים וששלטון יכול להיות שלטון רשע. אבל אם אני אקשיב באמת לקול הרגשי והמוסרי שפועם בתוכי, אני אדע  למצוא את הדרך הטובה.  היה לנשים האלה ביטחון עמוק בעצמן. הן ידעו שהן יכולות למצוא בעצמן את הדרך.

טל: מה את למדת באופן אישי מהדמויות המשמעותיות האלו שאת מנתחת וכותבת עליהן?

יוכי: גם אני מרדתי במשפחתי, בהורי, ובחרתי לי בדרך משלי. הרבה שנים הרגשתי רגשות אשמה על זה שציערתי את ההורים שלי. זה עדיין כואב לי. אבל כשהתחלתי ללמוד ולכתוב על הדמויות הנשיות התנ"כיות הללו, וכשזיהיתי את הקונבנציה של המרדנות שכל כך מאפיינת אותן,  זה נתן לי המון כוח.  אז נכון, באותו רגע הן מצערות… הן מצערות את הסביבה שלהן, וגורמות כאב לאבא, לאחים ולילדים…. אבל בזכותן עם ישראל חי.

זה מצד אחד. אבל כמו תמיד, גם הפעם יש צד שני… אז מצד שני זה נתן לי עוד תובנה כביכול הפוכה. תובנה ביחס ל"איפוק". לא לפוצץ את המוסכמות החברתיות באגרסיביות. לא  להאבק בכל דבר עד הסוף. לדעת את המגבלות. לדעת שלפעמים היכולת להשמיע קול היא דווקא בשקט ומאחורי הקלעים. לא צריך תמיד לפרוץ לקדמת הבמה ולצרוח. האיפוק של הנשים התנ"כיות לימד אותי המון.

טל: כשאת מדברת על ה"איפוק" אני חושבת על אסתר המלכה. מהניתוח שלך בספר אני למדתי שאסתר משתמשת באופן שאפשר לקרוא לו – חתרני, בתפיסות הפטריארכליות לגביה, בתפיסה שלה כ"ברבי" בלבד. היא משתמשת בזה כדי להשיג את מטרתה. בעיני היא גם מלמדת אותנו מהו אומץ – היא מפחדת ופועלת למרות הפחד, היא מתכוננת וחושבת שלושה ימים…. היא מלמדת המון אודות מנהיגות.

יוכי: האיפוק אכן מאוד מאפיין את אסתר המלכה. בימינו, הרבה קולות בתוך השיח הפמיניסטי הם קולות מהללים ומשבחים את ושתי…. וזה בסדר גמור. ובכל זאת אנחנו צריכות לזכור שוושתי נכשלה. אפשר להעריץ אותה על כך שהיא "הלכה עם זה עד הסוף". אבל מה יצא מזה? היא נפלה וכל בנות מינה נפלו יחד איתה. ואסתר עם כל ה"ברביות" שלה, היא דווקא הצליחה, ואיתה כל בנות מינה. כלומר, יש משהו מאוד חכם בדרך של אסתר. הרבה שנים ראיתי באסתר בובה צייתנית שמשחקת לפי כללי המשחק הפטריארכלי. היא הטעתה אותי. ולא רק אותי. במגילה עצמה כתוב שכל גבר שפוגש בה מיד מתאהב בה. היא נתפשת כאישה הצייתנית המושלמת.  אבל אסתר יודעת להשתמש בנשיות שלה באופן גאוני. בהגיע הרגע היא מגלה חכמה אדירה שאין דומה לה. חכמה שהוחבאה מתחת לבגדים ולאיפור. באמצעות החכמה הזו היא מצליחה לגבור על המן. האיש שנחשב להכי חכם בממלכת שושן.  ובזכות ההצלה הזו של אסתר עם ישראל חי.

אז מבחינתי, מה שלמדתי, זה שהמרדנות חשובה ועוצמתית, אבל לפעמים, כדי שהיא באמת תהיה אפקטיבית, היא צריכה להיות "מרדנות מאופקת", מרדנות מסתתרת. היא צריכה להיות מאוד בשליטה. שליטה עצמית היא תכונה שאני מעריכה מאוד. החיים לימדו אותי כמה התכונה הזו חשובה. תמיד הלכתי בדרך משלי. לעיתים זה פגע בחברה שבה צמחתי. לפעמים זה פוגע עד היום באנשים שחשובים לי. אז נכון, אני מרדנית,  אבל בזכות הנשים התנ"כיות לימדתי את עצמי לעשות את המרדנות באיפוק ובשליטה מוחלטת.
וכאן נכנס גם עניין המחיר. לא תמיד הנשים האלה סיימו את חייהן באושר ובעושר. לפעמים הן חיו בצער ובכאב. למשל, רחל, אשת רבי עקיבא, גיבורת ספרי הקודם.  גם רחל היא אמא שלנו. בזכותה  יש לנו יהדות. הרי היהדות זה חז"ל. שרדנו כעם בזכות המהפכה של חז"ל. אם היינו נאחזים רק בתנ"ך היינו נכחדים, כפי שקרה לכל העמים הקדומים. כי התנך  לאחר חורבן בית המקדש הפך במידה רבה ללא רלבנטי. המהפכה של חז"ל כוללת המון אנשים, אך ממוקדת ברבי עקיבא, שנחשב לאבי התורה שבעל פה. ומי ש"עשתה" אותו  זו רחל. ולמרות שאנשים נורא אוהבים שהסיפורים נגמרים ב"הם חיו בעושר ואושר…", בספר "הפרדס של עקיבא"   אני מתארת עד כמה הם לא חיו באושר ועושר. הם היו אומללים. המחיר שהם שילמו היה נורא, בעיקר המחיר של רחל, כי עקיבא לפחות קיבל תהילה ונחשב, ואילו רחל בקושי מוזכרת.

4

טל : אני חושבת שזה אחד מהמאפיינים של המנהיגות שנזכרות בשבע אימהות. הן לא מצפות לתהילה…. גברים מבינים שאולי הם ישלמו במוות על מעשיהם אבל הם מבינים שאם יצליחו ולא ימותו יזכו לתהילה. נראה לי, שחלק ניכר מהאימהות מתבוננות על העתיד וההצלחה באופן אחר.

יוכי: מיכל בעיני היא הדוגמא הכי טובה…. מיכל יודעת שהיא מצילה את דוד לא בגלל שהיא תקבל פרס. להיפך. המשמעות של ההצלה של דוד  היא שמיכל לא תזכה לחיות ולהיות איתו. האהבה של מיכל לדוד היא האהבה הכי אלטרואיסטית שיכולה להיות. היא פשוט מצילה את דוד, כי היא מצילה את דוד. היא מבינה שזה מה שהיא צריכה לעשות. הנשים המשמעותיות הללו מונחות בפועלן על ידי מטרות לטווח רחוק. אישה מנהיגה מודעת לזה שכשהיא עושה משהו, לא בטוח שבסוף היא תהנה ותנוח על זרי הדפנה. אבל היא יודעת שגם אם היא עצמה לא תהנה מזה, תהיה לזה השפעה על בנותייה, נכדותייה, נינותייה.

טל: כשדיברת על רחל, חשבתי על רחל המשוררת. רחל שבתקופה מאוד שמרנית ופטריארכלית הצליחה להכניס מסרים סודיים (פאלימפססטיים) בשירים שלה כמעט לכל בית. גם היא מנהיגה בעיני.

יוכי: אני מאוד אוהבת את רחל המשוררת. היא אחת הסיבות שהביאו אותי לקרוא לבתי הקטנה רחל. רחל המשוררת כתבה: "תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה". ממש ראיתי את זה כצוואה של מי שמבחינתי נחשבת לאחת האימהות הספרותיות הגדולות שלי.

טל: מי באמת היו האימהות הספרותיות שלך? היו עוד חוץ מרחל?

יוכי: רחל ולאה גולדברג  היו פורצות הדרך, ועוד יותר מהן זלדה, שהשירה הדתית שלה חודרת אל שורש נשמתי.  שלושתן משוררות.  הרבה שנים חשבתי שאין לי אימהות ספרותיות בפרוזה, אלא רק בשירה. עד שגיליתי לפני כעשר שנים את הספר "שאני אדמה ואדם" של יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות ומגדר, שחושף סיפורים מדהימים שכתבו נשים בדור הראשון והשני של הציונות. סיפורים נפלאים! יפה ברלוביץ חשפה את הקולות הנשיים של ראשית  הספרות העברית. הספר הזה היה עבורי חוויה עצומה ומשמעותית. נפעמתי לגלות שהיו סופרות עבריות כבר דורות לפני! שאני ובנות דורי, ואפילו הסופרות בדור שלפנינו, לא היינו הראשונות בספרות העברית. היו סופרות עבריות ענקיות לפנינו.
ואת יכולה לתאר לעצמך איך התייחסו אל הסופרות העבריות הראשונות ואל הסיפורים שלהן.  אמרו עליהם שהם "סיפורי זבל", "סיפורי חדר מיטות",  אמרו ש"זו בכלל לא ספרות", כינו אותה "ספרות נשים", אגב כמו שעשו לבנות דורינו בהתחלה….

טל: יש קטע מקסים שכתבה עמליה כהנא כרמון, לכבוד ערב שעסק בנושא ספרות נשים שהתקיים בשנת 1983  על ספרות נשית. היא דימתה את הכתיבה הנשית לשחיה של מדוזה הנזרקת בתוך המים הלוך וחזור כשחווית החיים השולטת באופן מסורתי כחשובה בים היא חווית החיים של הדולפין הנע במהירות במיים. כהנא כרמון כתבה, כי למדוזה שרוצה לספר על חוויותיה, נשארת אחת מתוך שתי אפשרויות:  או לכתוב על התנועה המהירה במיים כחוויה שהיא יודעת עליה מתוך השמועה, או לכתוב על חווית המדוזה ואז היא גוזרת על עצמה שוליות מחוץ לדרך המלך של הספרות…. כהנא כרמון מספרת איך היא עצמה קיבלה ביקורת, שבה נטען כי הכתיבה שלה היא "מינורית" משום שהיא עוסקת "ב"מערכת מצומצמת של דמויות פועלות"…

יוכי: אכן, אני וחברותי הסופרות נהדפנו בתחילת דרכינו. בדיוק כפי שתיארה עמליה כהנא כרמון (בדור שלפנינו). גם אני וחברותיי זכינו בדיוק לביקורות מהסוג הזה. וגם היום, למרות שחלה התקדמות,  עדיין סופרת לא נכללת ברשימת  הסופרים הנחשבים בדורנו… מקסימום יתייחסו אליה כ"רבת מכר", או "סופרת מצליחה". לשמחתי הציבור לא מתייחס לזה כך. הציבור אוהב וקורא בלי קשר למגדר. והיחס הזה של הציבור מחלחל אט אט גם לביקורות ולאקדמיה. ועדיין יש מבקרים שכותבים על הספרות שלנו "ספרות וסת". ככה. במילים כאלה.

טל: אני מניחה שהם מתכוונים  לקטול ולהעליב. אבל כשמסתכלים על זה שוב, אולי באופן חתרני, אפשר להתייחס לביטוי הזה "ספרות וסת" גם כביטוי מעצים…

יוכי: זה עוד דבר שאני למדתי מיפה ברלוביץ. הזדעזעתי לגלות שחלק מהסופרות הענקיות שלנו בדורות הראשונים כתבו סיפור או שניים והפסיקו. כן, הפסיקו! איזה הפסד לספרות! לא רק להן! הן היו אומללות עד סוף ימיהן. אדם שרוצה ליצור ולא יכול הוא אומלל. חלק היו תופרות או שפנו למקצועות אחרים… למה?, למה הן הפסיקו? כי הן לא עמדו בממסד הספרותי הגברי הפטריארכלי שאמר להן: אתן כותבות זבל!! אתן כותבות לא חשוב! אתן כותבות על דברים קטנים ולא משמעותיים. והן לא גייסו את הכוח להגיד שלמרות הדיבורים הן ימשיכו ליצור את היצירה שלהן. גם היום סופרות מצליחות מקבלות לעיתים ביקורות מזלזלות ולעיתים נעצרות בכתיבה. ובכל זאת היום זה שונה. לרובנו יש היום את הכוח להמשיך וליצור.
אנשים רבים חושבים שאני סופרת מפונקת. שהכול הלך לי בקלות. אבל זה לא נכון. תחילת דרכי הספרותית לא היתה פשוטה. הייתי צריכה להתמודד גם מול העולם החרדי והדתי שהוקיע אותי, וגם מול ממסד הספרותי שלא ידע איך לאכול אותי ואת ההצלחה שלי.  פתאום מגיחה משום מקום אישה שצמחה בעולם החרדי ומעיזה לכתוב לציבור החילוני, ועוד להצליח. איזו חוצפה. מי היא בכלל? ההורים שלה לא היו בפלמ"ח, היא לא שייכת לקבוצת "יפי הבלורית והתואר". בשנים הראשונות הממסד הספרותי הסתער עלי בשצף קצף. היום זה שונה. למדו לעכל אותי.  יש נגדי עדיין ביקורות שוללות ומבזות,  אבל בסך הכל אני זוכה בשנים האחרונות להרבה אהדה והערכה… הנה, גדול החוקרים בספרות, פרופ' יגאל שוורץ, הוא היום העורך שלי. אני לא יכולה להגיד היום שאני מקופחת. אבל אני כן יכולה להגיד שעדיין אני מקבלת פה ושם  ביקורות שסופרים גברים לא יקבלו. ושאני לא אשכח את הקושי בשנים הראשונות. הלוואי ואצליח לעזור ככל יכולתי לסופרות הצעירות. בעיקר כאלה שמגיעות מתרבות אחרת, שונה. כמוני.

טל: הדברים האלו מאוד משמעותיים. משמעותיים מאוד גם עבורי באופן אישי. דיברת על ברלוביץ ודיברת על "מה זה להיעלב" על ההפסד האישי והחברתי שנוצר בשל ההעלבות. כסופרת למעשה אם את מתחברת לעולם הפטריארכלי אז זה אולי יותר קל… אם את מביאה מסר שונה אז תמיד את בעוד התמודדויות… ומהצד השני זה גם עוד אנרגיה עוד משמעות… מסרים שאינם עולים בקנה אחד עם אלו הפטריארכליים, תמיד גוררים המון אנרגיות קשות. בעולם שלי, כשאני מכניסה לייעוץ הארגוני את הפריזמה המגדרית… כשאני  משלבת את המסרים המגדריים בפיתוח המנהיגות החינוכית… זה תמיד מסר שונה שיש לו משמעות ושמביא התנגדויות…. ואת אומרת… דווקא מהמקום הזה אחרי עשרים שנה של עשייה… תקבלי כוח… גם ולמרות הביקורות… תמשיכי ותראי ממרחק של עשייה רבת שנים- ההתנגדויות לא נעלמות אך הן פוחתות והקרדיט וההוקרה הציבורית עולה ומשתלמת.

5

יוכי: איזה כיף לדבר איתך על זה. זה בדיוק זה. זו אחוות נשים… הקונבנציה הפטריארכלית אומרת נשים תמיד רבות. שרה והגר, רחל ולאה, חנה ופנינה. הכוח של הגברים הפטריארכליים מתבסס על סכסוכים בין נשים. ויש נשים שעד היום משתתפות במשחק ומנסות לדכא ולהנמיך את בנות מינן.  ואני מראה כמה אחוות הנשים היא כוח מנצח. והיא תמיד היתה. בזכותה נשים הצליחו להגיע  מהתחתיות לצמרת. כמו רות ונעמי.  עד היום יש את המשפילות והמסכסכות,  ויש את המפרגנות והתומכות.  וכשיש אחוות נשים, זו עוצמה מטורפת.

אני מכבה את מכשיר ההקלטה ויוכי מביאה את הספר החדש וכותבת לי הקדשה בפנים. אני אומרת לה שעידן ביתי הבכורה תתרגש… "באמת" היא מכירה אותי? היא שואלת…. בוודאי אני משיבה. את "שבע אימהות" אני מעבירה אל בנותי  במגוון דרכים…  בסוכות כשקנינו בד לסוכה הוא היה מרוצף בתמונות  של מנהיגים מהתנך (כולם גברים כמובן) – אברהם יצחק יעקב, יוסף, ראובן, משה…. לקחנו דפי ציור והבנות ציירו נשים מנהיגות… מתוך הספר. את אסתר ומיכל ובת פרעה ורות ונעמי ….

6

ואיך הן הכירו אותן? היא שואלת אותי.

אני מספרת להן … מתרגמת לשפתן את "שבע אימהות". בפסח שעבר לקחתי את התנך והקראתי ממנו ממש. דיברנו על המיילדות ועל מרים וכמובן על בת פרעה…
בבית הספר של עידן הקמתי בתוך "מנהיגות הורים" את "ועדת מגדר ומנהיגות" כל חודש אנחנו מתייחסות למנהיגה אחרת ועכשיו, לפני פורים, העברנו מערך פעילות בכיתות שכלל התייחסות ליום האישה ולשורשים של האמירה הנשית האמיצה, הפעילות על פי צו הלב, דרך וושתי ואסתר…

"אני כל כך שמחה שזה ממשיך הלאה אל הילדים" אומרת יוכי.

"אולי תכתבי ספר ילדים…", אני מציעה….

"לא חשבתי על זה…" היא עונה….   "תראי…. אין לי מספיק דמיון. "

ואני המומה. כבר הבנתי ש"תוכה כברה". היא לא אומרת את זה סתם בהצטנעות…. היא מתכוונת לכל מילה.  אני נזכרת ומזכירה לה את הסצנה המדהימה בשבע אימהות. הסצנה בה מיכל עומדת מאחוריה, לוחשת לה והיא כותבת את דבריה… איך הקטע הספציפי הזה וכל הכתיבה בכלל, המחייה את המחשבה ואת הרגש ואת העשייה של האימהות, יכולה להיות מלווה באמירה לגבי חוסר דמיון?

"זה לא בדיוק דמיון", היא עונה "אני חוקרת עליהם ואז אני מדברת איתן…."

אני חושבת על הדברים שלה… "את יודעת…" אני אומרת לה, "אני בעצם מבינה עכשיו ש"זה לא דמיון". המילה "דמיון" פשוט לא מתאימה לזה. יש דברים שאין להם מילים בשפה…. בעצם…. לרוב הדברים החשובים אין מילים בשפה…

אני חושבת על המנהיגות החדשה שהיא מציגה, מנהיגות שמחוברת לעתיד, לילדים ולילדות שיוולדו…. והאמירה שלה לגבי הדמיון מתבהרת עבורי. יש משהו בהווה, בעתיד, שמחובר לעבר. זה שונה כל כך מהדיכוטומיה הגברית, קו לינארי "דולפיני" של חיים, נפרד מהעבר, נפרד מהעתיד. המציאות היא המשכית ואנחנו והאימהות המנהיגות שלנו,  נושאות אותה.
זה לא דמיון.

בניגוד לערבים אחרים, בערב של יום השיחה עם יוכי ברנדס, אני לא מקריאה סיפור לעידן ורז. אני יושבת ליד מיטותיהן ומקריאה להן את ההקדשה שכתבה לי יוכי … ומספרת להן שהיום פגשתי אישה אמיצה… אישה שפועלת על פי הלב שלה גם כשהרוב חושבים אחרת…. אישה שנתנה לי עוד המון כוח, רעיונות ו-משמעות.

לאתר של טל ברייר בן מוחה