כן לא שחור לבן

בית הקפה 'שחור לבן' בקיבוץ אילות (סמוך לאילת) מעוצב באופן שלא יבייש שום בית קפה תל אביבי עדכני. נורית גורן רצתה "לנקות את הראש" והפכה את המכבסה הקיבוצית לבית קפה רווחי

» מדור ניהול עסק

כתבתה של סיגל פוקס, קצה המדבר, עיתון חבל-אילות

המקום מעוצב באופן שלא יבייש שום בית קפה תל אביבי עדכני: שולחנות ושמשיות ניצבים על משטח טוף מסוגנן, ובפנים חנות לאביזרים שימושיים - כולם בשחור לבן. מימין נמצא בית הקפה, המשמש גם כמסעדה חלבית (שהופכת לעת ערב לסוג של מרכז תרבות). ואת כל אלה אופף ריח נקי של סבון כביסה, כי הדלת האחורית של בית הקפה "שחור לבן" באילות מובילה לחלל, בו נעים במרץ התופים הענקיים של מכונות הכביסה המקומיות.

בשיחת הטלפון הראשונה שלנו קיבלתי את הרושם שנורית גורן מנסה להפחיד אותי. הצגתי את עצמי והצעתי שניפגש לצורך הכנתה של כתבה לעיתון. "רק אם את רוצה", היא אמרה, ואחר כך הזהירה - "אני לא נחמדה". השבתי לה שאני מעדיפה אותנטיות על פני נחמדות, וקבענו למחרת בצהריים. הגעתי למקום עם רגשות מעורבים: מצד אחד התרגשות ושמחה לעשייה מהנה, ומצד שני חשש מה... איך אתמודד עם הפרצוף החמוץ שמחכה לי. וכצפוי, לא דובים ולא יער. נורית חייכה אלי מיד, וזיהיתי אפילו דמיון מסויים בינינו, מה שבכלל המס את הקרח. כשהקשיתי ושאלתי למה אמרה לי שהיא לא נחמדה, השיבה שהיא בן אדם מחמיר - כלפי הזולת ובעיקר כלפי עצמה, ורק שכלפי עצמה אחרים לא רואים את זה.

הבנות נשארו בבית

את הקפה ההפוך שהזמנתי היא פיתתה אותי די בקלות להמיר בשוקולטה, וכך ישבנו לנו עם הספלים המתוקים ויצאנו למסע. נורית גורן, נשואה, בת 47, שתי בנות - אסנת (22), שרי (19) ובן - חגי (9). התחילה את חייה בכפר סבא ועברה עם המשפחה לפתח תקוה. "הייתי ילדה מאוד רגילה", היא אומרת, "תנועה, בית ספר, עושה שיעורים, חברה בגרעין, שנת שירות ואחר כך הגעתי לערבה. אני יכולה להגיד שאני אילותית, כי רוב חיי אני פה ומי שרוב שנותיו חי במקום מסויים נצרב במקום". ארבע שנים עבדה כמטפלת של קבוצת נעורים ואז התחילה ללמד ב"כיתות בית", מסגרת לימודים פנימית של הקיבוץ, עבור ילדי א'-ב' שהתקשו לנסוע כל יום עד יטבתה. כבוגרת לימודי איור אצל דני קרמן, הרגישה נורית שחסר לה משהו והחליטה לצאת ללמוד. היא התקבלה לבצלאל, אבל אז החלה האינתיפאדה. "פחדתי מהאבנים שזורקים על האוטובוסים אז בחרתי ללמוד איור וקולנוע בחיפה". בצעד די חריג יצאה לארבע שנות לימוד, חיה חצי שבוע בעין הוד וחצי שבוע באילות, כשבבית נשארים בעלה והילדות, אז בנות 3 ו-6. נורית: "חזרתי עם תואר ועם הבנה שלא אצליח כל כך מהר לעסוק באמנות באופן נקי וללמד אמנות אני יכולה, אבל רק צעירים. ואז התאים שאעבוד בבית הספר לטבע ואמנויות, בהתחלה כמורה ואחר כך כמנהלת". בביה"ס למדו 60 ילדים בכיתות א'-ד', מאילות ומאילת. "לא היה אצלנו חדר מורים, כי המהות של המקום היתה מפגש בגובה העיניים בין המבוגרים והילדים. המורה היה יכול לשתות תה בחצר יחד עם הילדים". לאחר 12 שנות עבודה נסגר בית הספר. העיריה הפסיקה לשלוח לשם את ילדיה, "כי לא אהבו את הרעיון שלאילת אין להציע את מה שלאילות יש, ומסיבות פוליטיות אחרות", אומרת נורית ומוסיפה: "בית הספר היה אתגר חינוכי נפלא, ועד היום אני מרוצה מהפרק הזה".

השלב הבא היה ניהול המכבסה של אילות, "כדי לנקות - גם את הראש". "זה לא היה כל כך מעניין אז ניסינו למצוא במכבסה אתגר - בניית עסק. חשבנו לעשות את המכבסה יותר מסחרית, לבתי מלון ובתי חולים. זה היה קשה פיזי ולא רווחי אז ירדנו מהעניין. "המבנה שבו פועלים כעת הקפה והחנות שימש בעבר כמחסני ועדות שיכון וחינוך. היו כאן דברים שאף אחד לא נוגע בהם, והפריע לי שיש פה כאלה חללים עצומים ולא מרוויחים עליהם כסף". היוזמה הבאה היתה בשיתוף מירי קרן. נורית: "אמרנו - אולי נרוויח כסף מזה שאצייר על חולצות. עשיתי גלופות, הדפסנו חולצות והבאנו למרכולית בקיבוץ. אבל החולצות הפריעו לבחורה שעבדה שם והיא שמה אותן במחסן. הבנו שנצטרך למכור אותן בעצמנו ויצרנו פה חדרון מכירה. ובאמת, הגיעו כמה אנשים. בימי חמישי, כשהמכבסה היתה ריקה ונקייה, הפכנו חלק קטן ממנה לבית קפה.

"אילות זה כיף"

"אבל העסק הקטן היה בעיקר בלגאן והבנו שצריך לקבל החלטה. במקרה הגיעה הנה בתיה רוקמן מאיגוד התעשייה הקיבוצית, שבדקה יזמויות ועסקים קטנים של קיבוצים. היא נדלקה על הרעיון וליוותה אותנו צעד אחר צעד, הפגישה אותנו עם אנשים מצויינים שנתנו לנו עצות מועילות מאוד. גם אילות פירגנה, גם ברעיון וגם בהשקעה. אילות בכלל, זה נורא כיף". במשך שנה וחצי ניהלה נורית את המכבסה, ובמקביל עבדה גם בקפה וגם בחנות. אילות הוא קיבוץ שיתופי. הרי לא מקבלים תוספת לתקציב גם אם עובדים כפול. "האתגר מנחה אותי. אני לומדת דברים והמפגש עם האנשים מרתק, רוב הזמן. למשל, חגגנו יומולדת 70 לגנאולוג - אדם שמתמחה בחקר שורשי משפחה. בכלל לא ידעתי שיש מדע כזה! אז מעבר להיסטוריה דרך תמונות, האיש לימד אותי ועזר לי לחקור את שורשי משפחתי. "קיימנו בקפה מפגש עם חמדת עגנון - שסיפר איך הדפיס את כתב היד של אביו וגם הקריא מכתביו. היו פה גם היסטוריון, אסטרופיזיקאי, כל מיני דברים שאתה לא מגיע אליהם ככה. "ביומולדת חמש של הקפה רצינו לעשות משהו מיוחד. אורחת הציעה שנזמין למפגש את הבת של אלכסנדר פן, סינילגה, וכך נולדה סדרת 'נשים חזקות מדברות'. אחריה הגיע אורלי פלדהיים - שסיפרה את סיפורה כילדה מאומצת, וצפויות גם מיקי בן-כנען ואבישג רבינר". איך מסתדר עניין הקפה והעוגות עם ההרצאות? "מתוך כבוד לאורחים, בזמן ההרצאה אין אוכל, רק שתייה לפני ואחרי. זה לא מתאים לכבד את מי שמדבר עם מזלג וקרם בפה". מי שמעוניין, מוזמן להתעדכן באתר המושקע והמסקרן www.shachorlavan.co.il נורית: "אני נורא אוהבת לבשל, אבל גם אוהבת תוכן. היה לי ברור שלא אעשה פה ערבים לקידום מכירות של כל מיני מוצרים מיותרים, וגם בטח שלא ערבי קריוקי. אני מכינה לחם בירה, אז עשינו סדנת אפייה, שלא מיועדת לשפים אליטיסטיים: אנשים באים, לומדים לאפות שני סוגי לחם, אוכלים פה עוד כמה דברים, מחליפים מתכונים, מקשקשים קצת.

מילים טובות

"עוד ערב נחמד שעשינו - בישול בטעם של פעם. מאכלים מתוך הספר 'כך נבשל' שהוציאה ויצ"ו בקום המדינה, עם כל מיני ביטויים כמו 'לכבד את השטיחים'. ערב שהוא גם ארוחה, בליווי תמונות מתקופת הצנע". רעיון נוסף צמח מהעובדה שבשדות של אילות מגדלים בצל ושום. "אני מאוד אוהבת את ביאליק", מוסיפה נורית. "אני חושבת שהסיפור 'אלוף בצלות ואלוף שום' הוא פשוט נפלא: אגדה על בן מלך שתר את העולם ומוצא ארץ אחת, שאין בה שום וארץ אחרת שאין בה בצל. מוסר ההשכל הוא - לא להגזים, לא להיסחף. הסיפור יפה וגם השפה שלו נהדרת. אז אני מקריאה אותו בצורה קצת דרמטית ותוך כדי ההקראה האורחים אוכלים מאכלי שום ומאכלי בצל". מאיפה הכישורים הדרמטיים? "מורה הוא בצורה זאת או אחרת ליצן, ואם לא, אז הוא נורא משעמם". ולמה דווקא בישול צמחוני? "גם כי אני אוהבת וגם כי רציתי משהו שיהיה מהשדה שלנו. לא הכל, אבל המרכיב העיקרי של האוכל. אני אוהבת להסתכל על האנשים ועל הדינמיקה ביניהם, מה ואיך הם אוהבים לאכול. הם מגיבים על המילים שעל הקיר, על השחור לבן, על החנות. "כשבא לכאן מישהו - תמיד מתחילים לדבר איתו. מי שמגיע, בא להתארח פה. אנחנו מזמינים את האנשים להתקשר מהדרך, רוצים להתכונן". מאיפה הרעיון לכתוב את המילים הטובות על הקיר? "ביקרתי פעם במשרד של אדריכלית וראיתי שם קיר שלם עם מילים שקשורות לעבודה שלה: מטר, בטון, תוכנית, בד וכד'. אז החלטתי שאני עושה בקפה שורות של מילים טובות. זה משהו מאוד נקי, מרגיע, נעים, וגם מתאים לבית קפה. בוודאי יותר מאשר 'פרקולטור' וכו'... אני מאוד מאמינה בכוח של המילים. גם באיור הרבה יותר נמשכתי לצורות של האותיות וקליגרפיה בכלל". "שחור לבן" אינו בית קפה רגיל, שבו מטפלים באורח כמה אנשים בכמה שלבים. למשל - אין תפריט. נורית: "אני מציעה את המבחר ומשנה אותו בהתאם לבקשות של האורח. אני מקבלת את ההזמנות, עושה את האוכל ומגישה. יש לכך שתי סיבות. ראשונה: זה מקום שהוא בית. אני לא יכולה לעשות משהו שהוא לא 'שלי'. "גם בבית הספר היתה אווירה של משפחה. לא כולם רוצים לעבוד בעסק כזה. אם אני אומרת שזה 'שלי', אני מעט מאוד מאפשרת לשותפים לעבוד איתי. "והסיבה השנייה: המקום לא מספיק רווחי. זה עסק שמתקדם כל הזמן - אבל לאט. בחודשיים האחרונים, כשיש יותר עומס, ראובן אדר - תושב בקיבוץ - עוזר לי. "מצד אחד, אין לקפה הצדקה אם הוא לא מרוויח. מצד שני, יש רווחים שהם לא בהכרח כספיים. ענף התיירות שלנו מפותח מאוד: נופש כפרי, אכסניית נוער, חוות חיות, מסעדת 'כפות תמרים' הסמוכה אלינו. הקיבוץ מכבד מאוד את הקפה והוא מוסיף אטרקציה חשובה למה שאילות מציעה.

המבחן הכלכלי

"בשישי בתשע וחצי בבוקר המון אנשים רוצים לבוא, יותר מהתפוסה שלנו, אבל אנחנו לא רוצים לגדול. לשמחתי, המצב משתפר מחודש לחודש, אבל היו גם תקופות אחרות. תמיד הערכתי את אנשי אילות על ההסכמה שלהם, אבל ביום שלא תהיה למקום הזה הצדקה הוא ייסגר". למה שזה יקרה? "זה לא יקרה". לדבריה, יש לחברי אילות "חותם של המקום" - הכנסת אורחים, פתיחות ויכולת קבלה. זה קיבוץ שמאפשר לחבריו לפעול ולממש את עצמם. "אם מישהו ירצה לנסוע ולכבוש את פסגת האוורסט, יאפשרו לו", היא טוענת. "30 שנה אני חברה באילות ולא היה יום אחד שעשיתי מה שאני לא אוהבת. בית הקפה נבנה על הדברים שאני אוהבת וזאת הזכות שקיבלתי מאילות וקיבלתי אותה כל השנים. זה היה מובן מאליו. זה היה בהרמוניה - גם נתתי וגם קיבלתי. אנשים בדקו ואם זה מתאים, והיה טוב - אז תמשיכי. ככה זה מעצים את עצמו וגדל". הרי גם את "אישה חזקה". "אולי - לא חושבת. מול הסיפורים ששמענו פה לא נראה לי שאני חזקה במיוחד". לראות ולשמוע את נורית גורן אומרת שהיא לא אישה חזקה, זה יוצר דיסוננס רציני. "באילות אני באמת נחשבת לכזאת", היא מבהירה, "היו לי הרבה מאוד מצבים קשים. הדוגמה של הקפה נוחה: 'שחור לבן' מזמין כנראה פרגון. אין כמעט עיתון שלא כתב עליו שלוש כתבות, אבל המקום לא מביא 10 ש"ח על כל מילה שמתפרסמת והוא עדיין נאבק על קיומו. "מצד אחד ישנה המחשבה ש'נורית היא אדם חזק - היא תצליח. אנחנו מאמינים בה ובמקום', ואז, כשזה לא מצליח, אתה עומד לבד. גם אדם חזק נלחץ. אולי הוא מתעשת יותר מהר, אבל בוכה ועצוב באותה מידה. יחד איתי נפתחו באילת עוד כמה בתי קפה. נשאר רק אחד, וגם בו הבעלים התחלף. זה עיסוק קשה, תובעני מאוד, ואני לרגע לא יכולה להתעלם מאיך שאילות עזרה לי בזה".

חלומות?

"יש לי חלום קטן להיות פעם פקידה. הרבה יותר קשה לקחת אחריות מאשר לקבל אחריות". לך?! "זה יותר קשה באופן כללי, לא רק לי". אז איך זה שאת תמיד בתפקידי ניהול? "לא יודעת, עניין של אופי. יותר מעניין, יותר מאתגר. בשעה של קושי אז אני אומרת: 'יאללה, אתם תתנו לי הוראות ואני אזיז'".