דברי מצחיק

יוסי ריבלין, יועץ תקשורת, מזכיר כי ההומור הוא תבלין מנצח - בשיחות, מצגות או הרצאות. ולא, לא צריך להיוולד סיינפלד כדי להצחיק

» מדור ניהול עסק

אני זוכר את הפעם הראשונה שהשתמשתי בהומור. מאז אפשר לומר - התמכרתי. זה היה כשהוזמנתי להרצות על יחסי-ציבור ברמת אפעל באולם שנקרא "הזית". מיכלית דלק שהתהפכה חסמה חצי מדינה וגרמה לי להגיע באיחור של כ- 20 דקות להרצאה. כשהגעתי, הסטודנטים (חניכים בקורס דוברות ויחסי-ציבור) כבר ישבו במקומותיהם, חלקם קצת עצבניים (אם כי התקשרתי מהדרך). אמרתי שלום ודבר ראשון סיפרתי להם ששֶם האולם הזה מזכיר לי בדיחה על אחד שמסתובב עם זית ענקי. שואלים אותו חבריו, "מה זה?!" והוא סיפר את הסיפור המוכר על בקבוק שמצא ובתוכו הייתה לכודה ג'יני - פייה  - שהבטיחה לו שאם ישחרר אותה מהבקבוק היא תאפשר לו להביע איזו משאלה שבא לו. וזה מה שביקשת? תהו חבריו. לא, אבל אתם יודעים אחרי כל-כך הרבה שנים בתוך בקבוק לא שומעים כל-כך טוב.

כולם פרצו בצחוק. יכול להיות שהבדיחה הצחיקה ויכול להיות שאנשים רצו קצת להשתחרר מהמתח הקל שנוצר בחדר בגלל האיחור. אבל זה היה בהחלט המשך מוצלח להרצאה שהחלה לכאורה ברגל שמאל.  היה עוד איזה קטע באותה הרצאה כשלפתע שמעתי את עצמי אומר איזו קלישאה. הם שמו לב בשפת גופי שאני עצמי קצת מזלזל בקלישאה הזו. אז עצרתי רגע ואמרתי לסטודנטים: איזה עיתונאי הצליח להשיג פעם את דפי הנאום של משה סנה, ממנהיגי מפא"י ואביו של אפרים. ליד אחד המשפטים שלו בנאום היתה כתובה הערה: "טיעון חלש - להגביר את הקול". אז ברשותכם, אמרתי לסטודנטים, אני אגיד את זה שוב אבל הפעם אדבר חזק, כי לצערי הטיעון הזה קצת חלש. המבטים שלהם אמרו הכול. הם היו ממש מרוצים מכך.

היכולת לספר סיפורים אישיים או סיפורים בכלל, סיפורים חביבים, אנקדוטות הומוריסטיות וכיו'ב ולשלב אותם בהרצאות, מצגות, ראיונות, תוכניות מלל וכיו'ב  היא אחת היכולות המרשימות אצל מי שמופיע בפני קהל בעניינים מקצועיים. למרבה הצער מעטים משתמשים בטכניקה הזו. ההומור נמצא סביבנו לא הרף. הוא נמצא בבדיחות ובעיקר בסיפורים מקרים, אגדות, אירועים שעברו גלגולים והתאמות, הגזמות וכמובן בסיפורים היומיומיים שקורים לנו. סיפור חביב, פתיחה הומוריסטית, ציטוט חביב מאיזה מנהיג עבר שהציבור חיבב  בהחלט יכול להיות מהלך מנצח במצגת, הרצאה, נאום, שיחה או תשובה לשאלה. אנשים אוהבים מאוד שמצחיקים אותם ומכירים תודה גדולה למי שעשה זאת. אחד כזה לעיתים קרובות ייתפס על-ידם כלא פחות ולא יותר כסופרמן. כמובן שזה לא בא להחליף את רצינות ההרצאה,התוכן, המסר והמטרה. אבל כתבלין ההומור מעולה. לא צריך להיוולד סיינפלד. אפשר פשוט לאמץ מראש כמה סיפורים חביבים ופשוט לשבצם במקום הנכון.

לפני כמה שנים הייתי מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי לשמוע הרצאה של היזם יוסי ורדי. הייתי יוצא מההרצאות שלו בתחושה שגם למדתי משהו חדש וגם התפוצצתי מצחוק כל ההרצאה. לא אשכח לעולם את הצחוק באולם מלא סטארטפסיטים, אנשי תקשורת ואקדמיה הגומעים בצמא כל מילה של מי שרק הרגע מכר חברת סטארט-אפ בכחצי מילארד דולר. ורדי נשאל  מה דעתו על המחירים הגבוהים שבהם נמכרות חברות סטארט-אפ בעסקאות של החלפת אופציות ואז  סיפר סיפור על מודעה בעיתון שדיווחה על כלב שעולה 50,000 דולר. סקרן אחד צלצל לברר האם מדובר בכלב פלאים? "לא זה כלב ממש פושט" ענה המוכר. ולמרות זאת זה המחיר שאתה רוצה? כן, התעקש המוכר. ואכן בתוך כמה ימים הכלב נמכר בהצלחה. 50,000 דולר? במזומן ? צלצל שוב לברר הסקרן מיודענו? "לא בדיוק, ענה המוכר, החלפתי עם שני חתולים שעולים 25,000 דולרים כל אחד".  מאז יצא לי לא מעט להאזין לורדי. לעיתים חשתי שהוא העלה את מינון ההומור והפחית את מינון התוכן עד שיש קצת  תחושה של ריקנות בסוף הרצאותיו.. צריך להיזהר מכך.

כאיש יחסי-ציבור של חברה מסוימת הוזמנתי לאחרונה לישיבה שבה שלושה בכירים עשו 'חזרה גנראלית' לקראת מצגת חשובה לפני פרויקט רציני ויוקרתי. הפרזנטציה בהחלט הייתה טובה, הוכנה היטב, הייתה מושקעת. בסופה הוזמנו הנוכחים לתת הערות. כשהגיע תורי לא היה לי הרבה מה להגיד. הדברים שאמרו קודמיי היו בהחלט מעניינים וחכמים. בכל אופן החלטתי להגיד משהו. אמרתי להם שלי אישית היה חסר קצת הומור במצגת. הותקפתי מיד מכל עבר. "בשום ואופן לא!!!! חס-וחלילה!!! "לא הומור ולא נעלים". אם נכניס הומור יחשבו שאנו לא רציניים". לא הסכמתי אבל גם לא התווכחתי. שמתי קסדה וישבתי בשקט בצד.

המצגת שלהם הייתה מוצלחת. אבל הם לא הגיעו למקום הראשון, המיוחל. שבועיים שלושה אחר-כך שאלתי את אחד המנהלים שהיה בין ה'שופטים'  האם הקבוצה הזוכה השתמשה בהומור? הוא חשב רגע ואמר. אני חייב להודות שכן. הוא נזכר. "היה רגע אחד שהמציג נשאל שאלה לא ממש סימפטית שקשורה בכישלון מסוים מן העבר. הוא חשב רגע וסיפר: שג'ק וולש המנכ"ל המיתולוגי   אחד המנהלים הנחשבים למוצלחים ביותר בארה"ב התראיין פעם לאיזה עיתונאי. העיתונאי שאל אותו איך הוא מסביר את הצלחתו הפנומנאלית. הוא אמר: אני אענה לך בשתי מילים: החלטות נכונות. כן, אך איך משיגים החלטות נכונות: "מילה אחת", ענה וולש, "ניסיון". וכיצד צוברים ניסיון? שאל העיתונאי, 2 מילים: "החלטות שגויות" ענה.

בהזדמנות אחרת, הוא סיפר, נשאל המציג שאלה: האם חלק מהפתרונות שהוא מציע לא ארוכי טווח מדי?. הוא לא התבלבל, לא גמגם ומיד סיפר סיפור על נפוליון שרצה שחיילי צבאו המפואר יבצעו תרגילי סדר מופתיים גם בימי הקיץ החמים. אז הוא הורה לשתול עצי צל כדי שיקלו על צעידתם. "אבל נפוליון, זה ייקח שלושים שנה עד שהעצים יגדלו" תהו עוזריו. "אם כן, חבל על כל רגע, תתחילו בנטיעה", ענה המצביא הידוע. אני לא בא לקבוע שההומור עשה את ההבדל. אבל אני מצד שני אני סבור שזה עזר מאוד.

בכל מקרה, יש כמה דברים שעליהם לא מומלץ לצחוק.
אף פעם אל תכניסו בדיחות על עדות.  בלי לשמוע את הבדיחה אני יכול לומר לכם שחמישית מהמאזינים לא יבינו אותה, ועשויים להעיר הערות עוקצניות או לשאול שאלות מעיקות שיוציאו אותך מהריכוז ואולי יגררו אותך להתנצלויות במקום להתרכז בעיקר. בחיים אל תשמיעו בדיחות סקסיסטיות ואני בדרך כלל קיצוני בעניין. גם הבדיחה עליה סיפרתי בתחילת המאמר (בדיחת הזית)  הייתה איזה הימור קצת מטורף מבחינתי. כמובן שתשתדלו לא לצחוק על פוליטיקאים מכהנים או על הקו הפוליטי של מפלגה זו או אחרת. תמיד יהיה מישהו שייעלב בשם הפוליטיקאי עליו צחקת ולגרור את מאזינים לויכוח פוליטי מיותר.

בדיחות על פוליטיקאים הן מצוינות בתנאי שמדובר בפוליטיקאים מן העבר. בדיחות בן-גוריון, לוי אשכול הולכות מצוין. בדיחות סופרים זה מעולה (מארק טווין אמר פעם שבכל הקשור לסיפורים העולם מחולק לשניים: אלו שנוטלים סיפורים המיוחסים למארק טווין ומייחסים אותם לעצמם ואלו שממציאים סיפורים ומייחסים אותם למארק טווין. אני אישית אגב, שייך לחלק השני. בדיחות על מדענים הולכות מצוין:  פעם בתשובה לשאלה קנטרנית על פשר החידוש בעניין מסוים, סיפרתי על ביקורו של אלברט אינשטיין בישראל בשנות ה 50. כשעיתונאים קפצו עליו ושאלו אותו "פרופ' אינשטיין מה חדש במדע"?. הלה קצת התרגז על החוצפה של העיתונאים וענה להם: ומה ישן? אתם כבר יודעים? הנה דרך הומוריסטיות להעביר את המסר למאזין קצת נודניק -  אל תתחכם איתי.

ואסיים באירוע שקרה לי רק באחרונה. הגעתי להרצות בפני כיתה מסוימת שהייתה זו כבר הרצאה רביעית מתוך סדרה לאותם סטודנטים. בהרצאה הרביעית ישב בכיתה סטודנט שכנראה השתמט מההרצאות הקודמות. בשלב מסוים הוא החל להטריד בהערות קנטרניות. עצרתי רגע ואמרתי לו: אני חייב לספר לך סיפור, וסיפרתי על משה דיין שהתארח פעם בבית-שמש. ראש סניף מפא"י המקומי הציג אותו באריכות תוך שהוא מפליג בשלל הישגיו של דיין. בשלב מסוים למשה דיין נמאס. הוא נקש על המיקרופון ואמר: "סליחה, אדוני. מי אני הם יודעים. אולי תספר מי אתה?!". אותו סטודנט הבין מצוין את הרמז.

הכותב, יוסי ריבלין,  הינו יועץ תקשורת