מדוע אנו מתחפשים? (ולא רק בפורים)

מירי לשם-פלאי מזמינה אתכן להכיר שני ספרי ילדים מקסימים העוסקים בהתחפשות, דרכם היא מנסה לברר מדוע בעצם אנו מתחפשים? איך יכולה תחפושת לגרום לשינוי באישיות והאם התחפשות היא אימוץ של זהות אחרת או אולי להפך?

» מדור קפיטריה

 כשמתקרב חג פורים מתחילים כל הילדים להתרגש, לדמיין ולבחור לעצמם תחפושת. כאשר הם מוצאים תחפושת שמוצאת חן בעיניהם ומודדים אותה, מתרחש הקסם... הם הופכים להיות מישהו אחר.

אני רוצה לספר לכם הפעם על שני ספרי ילדים מקסימים שעוסקים בהתחפשות. בכל אחד מהספרים מסופר על ילד שמזדהה עם התחפושת שלו עד שהיא הופכת לחלק ממנו.

נתחיל עם ספרה של רות צרפתי "תום הפטוט הנמרי, לונה הכלבה וזנב הסמרטוטים." גיבור הסיפור, הילד תום הקטן, מאד אוהב נמרים. הוא מקבל תחפושת נמר לכבוד פורים ואין מאושר ממנו. הוא כל כך מרוצה מהתחפושת עד שהוא מסרב להוריד אותה ובמשך תקופה ארוכה הוא לובש את התחפושת כל הזמן, ביום ובלילה. במשך הימים מתחילה ההתנהגות שלו להשתנות. "תום סרב להסיר מעליו את תחפושת הנמר. הוא הרי היה נמר גדול ואמיתי. הוא התחיל לשרוט ולנשוך ולהכות את כל מי שפגש." כולם מתחילים להתרחק ממנו. אפילו הכלבה שלו לונה, חברתו הטובה ביותר, לא מזהה אותו והיא רודפת אחריו, מורטת וקורעת את זנבו הנמרי.

כאן מתחיל סיפור משעשע על זנב הסמרטוטים הארוך שאמו של תום מאלתרת כדי להרחיק ממנו את הכלבה. בסופו של דבר מבין תום שהוא לא נמר אמיתי וחוזר להיות ילד רגיל.

סיפורו של הילד תום (המבוסס דרך אגב, על סיפור אמיתי), מעורר בנו תהיות לגבי טיבה של ההתחפשות. מדוע אנחנו כל כך אוהבים להתחפש? איך יכולה תחפושת לגרום לשינוי כה גדול באישיות?

ונעבור לספר "אליס הפיה" שכתב ואייר דיוויד שנון (מחבר רב המכר "דני, לא!"). הספר מתחיל במילים: "קוראים לי אליס. אני פיה!" ולידם ציור של ילדה קטנה מחופשת, לכתפיה קשורות כנפיים, על ראשה כתר ובידה שרביט. בדומה לתום הפטוט שאימץ את תחפושת הנמר, מאמצת הילדה אליס את תחפושת הפיה והופכת לפיה אמיתית (או לפחות ל"פיה זמנית" כפי שהיא מעידה על עצמה). גם היא לא מורידה את התחפושת מעליה וחיה כל הזמן בתוך זהות הפיה.

אחד הדברים המשעשעים ביותר בספר מצחיק זה, הוא הניגוד בין דימוי הפיה הענוגה והעדינה, לבין הילדה אליס שהיא בעצם שובבה גדולה. קיים כל הזמן הבדל גדול בין הדברים שאליס אומרת, המופיעים בטקסט, לבין הדברים שהיא עושה במציאות, המופיעים בציורים. למשל: "אבק פיות זה דבר שימושי מאד. אני משתמשת בו כדי להפוך דייסה לעוגה." אך מהתבוננות בציור אנחנו מבינים שאבק הפיות אינו אלא הר של סוכר שאליס זורה על קערת הדייסה שלה. אליס חולמת על כל הדברים שתוכל לעשות כאשר תהפוך סוף-סוף לפיה קבועה. היא תוכל לגרום לכלב שלה לרחף על התקרה, להפוך את המים באמבטיה לג'לי תות-שדה ולגרום לבגדים לקום מהרצפה ולהסתדר יפה בארון...

תחפושת הפיה גורמת לאליס להרגיש כל-יכולה (כמעט...) ומאפשרת לה להרגיש שהיא שולטת במציאות שלה, ויכולה לשנות דברים שהיא לא אוהבת בהנפת מטה קסמים.

תחפושת הנמר של תום גורמת לו להרגיש חזק ומפחיד. חזק יותר מחבריו בגן ואפילו חזק יותר מאמא ואבא.

אז מהי בעצם התחפשות? האם התחפשות היא אימוץ של זהות אחרת, או אולי להפך - אולי זו ההזדמנות שלנו לבטא את עצמנו עד הסוף? נדמה לי שרק כשאנחנו מחופשים למישהו אחר, אנחנו מרשים לעצמנו להתנהג כמו שהיינו רוצים באמת.

מירי לשם-פלאי, ספרי ילדים