שינוי קריירה אחרי לידה - לא לנשים בלבד

שלושה גברים, שבמשך חצי שנה נשארו בבית עם ילדיהם, סיפרו לאריאלה זמיר על התקופה בבית ועל נקודת המפנה המקצועית.

» מדור הקמת עסק

התקופה בה גידל אמיתי גמליאל, איש היי טק, את בתו השנייה, שינתה לו את הראייה לגבי עתידו המקצועי, כפי שהיה רוצה לראות אותו.  דן ויטה פותח בדרך מקצועית חדשה אחרי לידת בתו השלישית. ומה עם המונית? שתחכה בסיבוב. דן אליס סגר את הפרק המקצועי הקצר של ראיית חשבון עם לידת בנו הבכור.
שלושה גברים, שבמשך חצי שנה נשארו בבית עם ילדיהם, מספרים על התקופה ועל נקודת המפנה המקצועית.

רק ארבע שנים אחרי שאמיתי גמליאל (42) עבר לגור עם אשתו נעמי בישוב הקהילתי נירית, מזרחה מכפר סבא, הוא התחיל להכיר ולהיות מעורב בקהילה שבה הוא חי. "כשאתה עובד כל הזמן אתה לא מכיר את השכן שגר ממולך, אתה לא יודע איך קוראים לו, מה הוא עושה ומי הילדים שלו. התחלתי להתנדב לוועדת בטחון, לעזור בהקמה של הבריכה, דברים שלא היה לי זמן לעשות לפני זה".

במונחים של איש היי טק, "לפני זה" -הכוונה לימי הבועה. סוף המאה הקודמת מצאה את גמליאל, הנדסאי תעשייה וניהול, בחברת ייעוץ- מסב מערכות תוכנה לשנות האלפיים. אחר כך פרחו הסטארט אפים. כשהצטרף לאחד כזה ברעננה כמנהל ייצור, הבן הבכור שלו עומר (7) היה תינוק בן שנה.

"לא הייתי מחובר לקטע של ילד", הוא מעיד על עצמו, "נעמי גידלה אותו. אני הייתי בעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. המון נסיעות לחו"ל, לפעמים בהתרעה מאוד קצרה: 'מחר אתה נוסע לטוקיו', 'מחר אתה נוסע לאיסטנבול' 'מחר אתה טס לארה"ב'", הוא ממחיש את הדינאמיות שבה חי. "די נשאבתי לזה" הוא מודה, "נסחפתי. הייתי מנותק לגמרי מכול מה שקורה. לא ידעתי כשהילד היה חולה, איפה הוא נמצא, לאיזו מטפלת הוא הולך. הכול נפל על נעמי. חייתי בבועה שלי ולא עניין אותי שום דבר. ואז החברה נסגרה." 

מהר מאוד מצא גמליאל עבודה בחברה אחרת. "עבודה קצת יותר שפויה" הוא מציין, "בלי השיגעונות של נסיעות לחו"ל." אלא שמקץ שלוש שנים, פיטרו אותו. הוא היה אופטימי לגבי מציאת עבודה חדשה. "חמש-שש שנים עם ניסיון וידע, לא תהיה לי שום בעיה" חשב וטעה. "שוק טוטאלי", כך הוא מגדיר את המצב שאליו נקלע. בשנת 2003.

"פתאום מצאתי את עצמי בבית. מגיש אוכל לילד בצהריים ולפעמים גם לחברים שלו. לוקח אותו לחוגים, לבריכה". בין לבין עבד בעבודות מזדמנות: שליחויות, שמירה, שיפוץ הבריכה וחלוקת עיתונים. "הבנתי שלהתפרנס אני תמיד אצליח" לכן גם סירב להתפשר על עבודה בתחומו כשלא התאימה. הם הצטמצמו אבל משבר כלכלי לא היה: "לא עשינו מנוי לעיתון, לא נסענו לחו"ל, לא ישבנו בבתי קפה. חיינו עם רכב אחד. זה לא היה קל אבל לא נורא."

ביולי 2004 נולדה בתו השנייה יובל (2). כשנעמי (תקציבאית וכלכלנית) הייתה צריכה לחזור לעבודה, "היא אמרה לי, למה לשים אותה אצל מטפלת אם בכל מקרה אין לך עבודה נורמאלית? כשאתה מטפל במישהו, ובמיוחד כשזה הילד שלך, אתה מאוד נקשר אליו. הקשר ביני לבין יובל היה הרבה יותר חזק מזה שהיה לי עם עומר."

"התקופה הזו", הוא קובע, "שינתה לי הרבה מהראייה על החיים. ראיתי את השכן לידי, עצמאי, קם בבוקר מוקדם, עובד לעיתים מהבית ובשעה ארבע הוא עם הבנות בבריכה. אמרתי לעצמי, 'למה אני לא יכול להיות כמוהו'?."

כשיובל הייתה בת 10 חודשים חזר לעבודה. "שיניתי את סדרי העדיפויות" הוא נחרץ, "היום אני לא מקבל את מה שהמנהלים שלי אומרים כמובן מאליו. כשהילדה הייתה חולה עם דלקות אוזניים, קרה לא פעם ולא פעמיים, שעזבתי הכול באמצע היום ולקחתי אותה לרופא. פשוט הודעתי להם שאני הולך. כך גם הודעתי להם שפעם בשבוע אני יוצא מוקדם. הבנתי מה פספסתי עם הגדול, והיום הרבה יותר חשוב לי לעשות איתם פעילויות כמו טיול  אחר הצהריים, חוגים, בריכה או סתם לסרט. דברים שבעבר לא חשבתי שאבא צריך לעשות."

בשנה האחרונה הוא עובד בחברה שהיא קבלן משנה לחברות היי טק.  מנהל פרויקט.

"אני מפנטז על שינוי קריירה." הוא אומר. "לתחום שבו אוכל להתפרנס בכבוד וגם לעבוד מהבית. להיות אדון לעצמי. לא להיות תלוי באף אחד. להיות עם הילדים אחר הצהריים."

בינתיים הוא משתדל להיות בשבע וחצי בערב בבית ופעם בשבוע לאסוף את הילדים בארבע.

"עבדות מודרנית," הוא מכנה את העבודה בחברות היי טק, ומסרב להיכנע לה.

"אני מודע להשלכות שיש לזה," הוא מצהיר, אבל אין בו חשש. "אם הבוסים שלי יגידו לי יום אחד שזה לא מתאים להם, אני אגיד להם: תביאו מישהו אחר. חד משמעית." 

חצי שנה תפקד דן ויטה (38) כעקר בית. היום, רגע לפני עבודתו החדשה כסוכן מוצרי קוסמטיקה הוא מתוודה: "בעבר, אם היית אומרת לי שיש עבודה עם הרבה כסף וצריך לעבוד עד אחת בלילה כל יום, הייתי אומר לך אין בעיה. שנתי, אשתי, תגדל את הילדים. סבבה. אני אראה אותם בשישי שבת. היום אני יודע שבעבודה החדשה אני לא אעבוד אחרי שבע בערב, ופעם בשבוע לפחות אני בצהריים בבית. אוכל עם הילדים. מכין איתם שיעורים. הולך איתם לגינה. התקופה בבית לימדה אותי שלא הכול עבודה. צריך איזון בין עבודה לבית."

לפני עשור, בחייו של דן לא היה שום איזון. בתור נהג מונית עצמאי, הוא לא ראה את  ילדיו הגדולים קורל (12) ובר (7) גם בשישי-שבת. "אני כמעט ולא זוכר את קורל כתינוקת. הייתי יוצא לעבודה בחמש בבוקר וחוזר בשתיים עשרה בלילה. נתי עשתה הכול לבד. אני הייתי ישן ועובד."

נתי, אשתו של דן, היא קוסמטיקאית שעובדת בביתם השכור שבנאות אפקה. עם השנים, אחרי שבר נולד, דן התחיל לעבוד על המונית בלילות. לבקרים שכר נהג אחר. "בתחנת המוניות" הוא צוחק "קראו לי 'זוגיות', כי הייתי עוזר הרבה לנתי."

אבל "הזוגיות הכי טובה" שלו אי פעם, הוא בטוח, הייתה כשנכנס הביתה בנובמבר, חמישה חודשים אחרי שנולדה בתו השלישית יהלי (שנה). כשנתי היתה בהריון החליט לעשות שינוי מקצועי "גם כדי להיות יותר בבית וגם כי לא ראיתי במונית יעד. שנאתי אותה," הוא אומר ומתקן מיד "תיעבתי." הוא למד תיווך נדל"ן.  בספטמבר מכר את המונית והחל לעבוד כסוכן. בנובמבר עזב. "חשבנו שבמקום שנכניס הביתה מטפלת ונחיה באי וודאות כלכלית, אני אטפל ביהלי עד שהיא תגדל קצת."

יהלי גדלה. וגם העסק של נתי, שדן התחבר אליו: "הייתי מחלק פליירים, עונה לטלפונים, יושב עם ספקים ובודק עלויות וכדאיות של מכשירים חדשים. נתי הייתה פנויה ללקוחות," הוא מציין, "היא כבר לא הייתה צריכה להגיד ללקוחה אני צריכה להביא את קורל ובחמש יש לבר לחוג."

לחוגים דן לקח. גם לגני השעשועים. שם פגש במטפלות "זה היה החלק שהכי פחות אהבתי" והסתכל על ילדים שמשחקים בלי אבא. "הייתי חושב איפה אבא שלהם? מה הוא עושה? עובד עד שמונה? תשע בערב? ומה עם הילדים שלו? כשהוא מגיע הביתה הם בטח עם חצי עין עצומה או ישנים," הוא קובע. "לגיל 16 קונים לילד טום קאר ובגיל 17 הג'יפ למטה. אבל מתי אתה רואה את החברה הראשונה של הבן? מתי אתה מעורב בבית הספר?" הוא תוהה בקול. "כשעבדתי על המונית בלילות, תמיד הייתי מצטרף לטיולים " הוא מספר, "אבל מאז שאני בבית הילדה מחוברת אלי בהיסטריה, והבן - אני החבר הכי טוב שלו. לכל מקום הוא רוצה שאני אבוא איתו."

חמשת החודשים הראשונים היו מבחינתו "כיף. נהניתי לקחת את הילדים לבית הספר, להחזיר אותם, להכין להם אוכל, לטפל ביהלי ולראות את נתי מרוצה ומגיעה למקומות שרציתי שהיא תגיע אליהם. הורדתי מימנה את כל הטיפול בבית". 

בחודש האחרון החלה לקנן בו התחושה של "איפה אני". גם על נתי העבודה האין סופית החלה להעיק. "ההתאווררות מהבית זה ללכת עם הילדים לשעה לגינה." גם הילדים התחילו להגיד דברים כמו "זה הכסף של אימא", והוא חשב לעצמו "מה אני מעביר להם? שאבא בבית?".

אבא דן בקרוב לא יהיה יותר בבית. הוא ישמש כסוכן של מוצרי הקוסמטיקה של חברת "און" איתה הם עובדים. היוזמה הייתה שלו. הוא משוכנע שימשיך להיות מחובר לבית ולעבודה של נתי. "רק קצת קשה לי," הוא אומר, "עם עניין המטפלת." 

  

היום שבו הגיח בנו הבכור של דן אליס (31), בן, לאוויר העולם, היה היום שבו סגר פרק בחייו המקצועיים ופתח אחר.  אחרי ארבע שנים וחצי של לימודי ראיית חשבון במכללה למינהל ועוד שנתיים וחצי סטאג' במשרד רו"ח, הוא בחר. בחר להישאר בבית, בחר לטפל בבנו ובחר לחפש את הכיוון הנכון לו מבחינה מקצועית.

"אנשים הכי טובים במקצוע שלהם כשמשהו מדליק אותם, מעניין אותם, עושה להם את זה. זה היה חסר לי. בייחוד שהכרתי אנשים שראיית החשבון כן מלאה אותם. גם אני רציתי להתמלא."

ההחלטה לא לחזור למקצוע בסיום הסטאג', הבשילה אצלו ביחד עם ההיריון של אשתו עידית. "זה ריפה את ידי," הוא מתוודה: "חששתי לא למצוא את עצמי, לא להצליח להתפרנס. התחושה של מעבר למצב של הורה, שאחראי על מישהו, יצרה אצלי מאבקים פנימיים שלעיתים התישו אותי. היה בזה משהו מאוד מאבן." העיתוי היה בעייתי, אבל אליס הבין שדחייה לא תפתור את הבעיה "עכשיו אני ממתין שיסתיים הסטאג', אחר כך אמתין שהתינוק יגדל, כל פעם יהיה משהו שיעכב." גם לעידית היה לא קל בהתחלה, "אחר כך אני חושב שהיא הבינה, שחשוב שאני אחזור בסוף יום עבודה מרוצה." הוא מתאר את התהליך.

למרות שחווה הורות של ילד בכור, ועבר תהליך של חיפוש עצמי, אליס טוען שהחודשים הראשונים היו שלוות נפש. תקופה רגועה שבה עבד על עצמו "עשיתי מדיטציה כדי לסלק את הרעשים והמחשבות הטורדניות ונהנתי מהתינוק החדש והזמן להיות עם המשפחה המורחבת." כלכלית, זה לא היה פשוט: "אכלנו חסכונות, קיבלנו דמי אבטלה, מצאתי עבודות מזדמנות כמו שיעורים פרטיים בגיטרה, וגם ההורים עזרו."

הטיפול בבן התחלק בינו לבין עידית. "החלפתי טיטולים, רחצתי בקבוקים וקמתי בלילות". ובכול זאת הוא סבור שעידית עשתה יותר. "מהדאגה ששמורה לאימהות," הוא מתרץ. על ניקיון, בישולים וסופר הוא אומר "אני קצת חלש בעניינים האלה."  הוא מהסס בנוגע לזוגיות בתקופה הזו, אבל אין לו ספק שבינו לבן יש קשר מצוין בגלל הקרבה והזמן שבילו ביחד. "הוא חמוד להפליא" הוא מתמוגג. "אני מת עליו ואני חושב שזה הדדי." 

אבל הקשר הנפלא עם התינוק לא ענה לאורך זמן על החסך בעבודה. "זה משהו שלא הייתי רגיל אליו. לקום בבוקר בלי ללכת לעבודה." 

"הכי קשים היו ימי ראשון," הוא מבהיר. "הייתי קם בתחושה שכל העולם עסוק ורק לי אין משהו." הלחץ הכלכלי גבר כשגם עידית החליטה לעזוב את עבודתה הרווחית ככלכלנית והחלה לעסוק בעיצוב תכשיטים.   

עידית, שבתחילה הייתה רגישה לצורך שלו לשינוי, הבחינה עכשיו בצורך שלו לצאת מהבית. "היא לחצה עלי למצוא משהו. כול דבר שיראה לי, מלבד לשבת בבית ולהמשיך לחפש."

"פגשתי חבר טוב, שהציע לי לבוא ולעבוד איתו בחברת "מסלולים", המעבירה קורסים לנהיגה בטיחותית ומתקדמת לציבור הרחב ושהוא מנהל מערך ההדרכה שלה." 

כבר ארבעה חודשים שהוא עובד כמדריך בחברה. "מצאתי את החשק לעבוד," הוא טוען, "יש בעבודה הזו תוצאות מידיות. אתה שולח לכביש נהגים בטוחים יותר והם מודים לך על כך. התחושה של עבודה שיש בה חשיבות עליונה, גורמת הרבה סיפוק."

כשהוא חושב על העתיד הוא אומר שהתקופה בבית גרמה לו להבין שהוא רוצה לראות את עצמו משלב בין עבודה למשפחה. "צריך לשים גבול לשעות שאתה משקיע בעבודה, כדי שתוכל להשקיע וליהנות מהמשפחה, חברים ותחביבים. וגם שהיא נתנה לו את הכלים להיות אבא טוב יותר בעתיד "בגלל הקשר שנוצר עם בן כשהיינו ביחד. ובגלל שהבנתי מתוך התבוננות שלי בו, שמעבר ללתת עצה לילד ולהראות אמונה ביכולת שלו, יש לתת לו את המרחב לעשות את הבחירות שלו".

מאת: אריאלה זמיר

צילום: עדי אדר.

כתבות נוספות בנושא:

שינוי קריירה - איך מחוללים שינוי קריירה ואיך יודעים אם זה יצליח?

עבודה מהבית - יעל אשד עזבה משרה בכירה כשכירה, חזרה הביתה והקימה עסק עצמאי. למה ואיך היא עסתה את זה